חורף, סוף סוף הגיע החורף.
החורף שכל כך חיכיתי לו, אבל גם לא רציתי שיגיע.
כל כך חיכיתי לרגע שאוכל לשים סוודרים גדולים עם גולף כזה נעים
וללכת עם מטריה בגשם. ואפילו בלי מטריה ככה סתם להרטב ולקפוץ
בשלוליות, כמו שעשיתי כשהייתי קטנה בדרך לביצפר עם אביטל
וליאורה.
כל כך חיכיתי לו ועכשיו כשהוא ממש מגיע אני כבר לא בטוחה שזה
מה שאני רוצה...
כי עכשיו אני יושבת בחדר מתכסה בשמיכה עבה שומעת שירים עצובים
ורואה את טיפות הגשם זולגות לי על החלון. והטיפות גם הם
מזכירות לי דברים עצובים, כמו הדמעות שזולגות לי בלילה קר
שכזה. וככה אני יושבת והמחשבות מתגלגלות לי בראש דבר מזכיר דבר
מזכיר דבר... ואני נזכרת בדברים שלא רציתי להגיע אליהם.
אני לא יודעת לאן זה יגיע אם אני לא אעצור את זה באיזשהו שלב.
אולי כדאי שכאן אני אפסיק, במקום שבו ניזכרתי בחלק הכי עצוב
שיכולתי להזכר בו. בחלק שלו, בחלק של הפרידה, בחלק של הריקוד
הצמוד. בחלק שלפעמים גורם לי להזיל דמעה. למרות שאני לא אוהבת
אותו, אז מה?
אסור לי להיות עצובה בגללו? אסור לי להיזכר בדברים עצובים? כאן
בדיוק נקטע חוט המחשבה שלי. טלפון שלא הפסיק לצלצל. הייתי
חייבת לענות, ידעתי שאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני לא אענה
וזה יהיה אתה. ואז נזכרתי שאתה כבר כמעט שנה וארבעה חודשים לא
התקשרת, אפילו לא לשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה.
זהו! החלטתי לא לענות וזה סופי. ניתקתי את הטלפון בעצבים
וחזרתי לחדר בדיוק כשהתנגן ברקע השיר: "ואז נהיה חורף העלים
הירוקים כבר צהובים..." כן, השיר של עברי לידר, השיר שתמיד גרם
לי להיכנס שוב אל תוך המחשבות של עצמי, אבל הפעם החלטתי לשלוט
בזה. אני לא רוצה להיות שוב עצובה ולהזכר ברגעים עצובים, אני
רק רוצה לשכב במיטה בלי לחשוב על שום דבר ורק לשמוע את החורף
שמגיע.
החורף, כמו הרבה דברים לא מזכיר לי רק דברים טובים, הוא מזכיר
לי גם את הימים הקשים, הימים שאני כאן בלעדיך, הימים
העצובים...
וככה זה נגמר, הסיפור של החורף, סיפור שחוזר על עצמו בכל לילה
והוא נעצר כאן כשאני כבר נרדמת, כשאני יודעת שהחורף הוא רק
חורף...