ישנה איזושהי גאווה בהגשמת החלום האמריקאי - ועוד בישראל. בין
שניים לארבעה צאצאים, אישה אוהבת ויונק אחד או שניים. אולי
זוחל, אם אפשר לעשות עליו פרפראזה חמודה ופרוותית.
אז אתה נכנס הביתה אחרי יום ארוך של עבודה קשה (אולי לא כ"כ
קשה, מאחר ואתה מחמם את הכסא ומקסימום מפעיל את השריר הזה, זה
שכותב או מקליד לחילופין) ובדרך לקפה המהביל שעל השולחן, אתה
מבין שחמותך שתחיה - היא תחיה. אחרי מספר רגעים, באה תדהמה
קלה, הקפה עצמו קר, זו הכוס שחמה. פרויד היה חוגג על זה. אז
חמותי, הייתה אמורה לעבור ניתוח קשה, סרטן. הכול כבר היה מוכן,
רגעי המלנכוליה, בגרות ורצון לעזור מהילדים, בכי קל וממשיכים
הלאה. אתה שומע את הבן שלך נכנס לנישה בוגרת כשהוא שומע את
החדשות הטובות. אני מחכה לבדיחת הסרטן של מחר. אולי פעם הבאה
שאאחר הביתה, אגלה שאשתי עברה את זה לגמרי לבד, ואני לא עזרתי.
בכלל.
אבל עכשיו, עכשיו אני חושב על הקפה שמסתובב לו במיקרוגל, סיבוב
חסר משמעות אחרי השני.
אני שונא אלגוריות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.