"אני עושה קפה, אתה רוצה קפה?"
"קפה...? שיהיה קפה..." סינן אלי אריק דרך שיניו הנוקשות.
איזה קור, הטחול קפא לי! את אריק מצאתי משוטט במדבר לפני
יומיים, מעיין הלך שכזה, בחור על הכיפאק דומה לי נורא.
"אני עושה סיבוב, הולך לסמן איזה עץ... תדליק אש בינתיים" הוא
הסתובב והלך. נשארתי לבד, מתכרבל בדובון וחושב על הקושי הכרוך
בהוצאת הידיים מהכיסים ומציאת הפנס בחושך הזה לקושש זרדים.

אין כמו מדבר יהודה, אמנם אין ירח מלא אבל הכוכבים מספקים אור
קלוש... ולדמיין את הנופים המשתרעים מול עיני בחושך הזה נהיית
משימת קודש, כמעט כמו מדיטציה. אספתי כמה ענפים משיח יבש
שמצאתי והדלקתי אש; כל האזור הואר לפתע.

מעניין איפה אריק. הכנתי פינג'אן ושמתי אותו על האש ולקול
תסיסת המים שישבו על הדפנות התחלתי לשיר. שיר שלי על דממה
וחושך.

תוך כדי שאני שר מתחילים לצאת מהאש גיצים כאלה ואורות מוזרים,
לא משהו שאתה מוכן אליו אחרי שלושה ימי נדודים במדבר, כי כבר
יצא לך להיזכר איך נראית מדורה. עשן כבד בצבע לא מוגדר יוצא
עכשיו מהמדורה, לריאות שלי ישר, מתחיל להיות לי לא נעים אבל
אני מתעלם מזה עקב רחשי צעדים מאחורי.
"אריק?" אני קורא, מנסה למחות מעיני הצורבות את הדמעות שעשה לי
העשן הכבד.
אין תשובה, דמות חשוכה מתקרבת אלי לאט, קשה לי לקום לקראתה
ואני קורא שוב "אריק? זה אתה?" ללא מענה. הדמות רוכנת מאחורי
ומניחה יד רכה על לחיי. אני לא זז. בטוח הורגים אותי עכשיו.

כאב ראש שלא חוויתי כמותו הרבה זמן מפלח לי את המוח, דווקא
עכשיו. לאט לאט הראות חוזרת אלי, ומתגלה לעיני דמות אישה בעלת
שיער חלק וארוך.

במיומנות של סרט כחול היא מתיישבת עלי ודוחפת אותי לשכב על
גבי, מה הולך פה... אני קפוא ולא יכול לזוז בכלל, ואז היא
מתירה את השאל שכרוך סביב פלג גופה העליון. שיערה מכסה את
מרבית פניה, אוחזת בידי ומעבירה אותן ברכות על גופה. כה צח
ועדין, יש משהו מלאכי באישה הזאת, חמימות מתפזרת בגופי והתחושה
חוזרת אט לגפיי הקפואות.

הראש שלה יורד לכיוון החזה שלי, אותו מקום שעולה ויורד כמו ציר
בגלגל של רכבת משא עכשיו... נשימותיה נעשות כבדות ואני מת
לראות את הפנים שלה אבל היא אוחזת בידי בעוצמה של מרים משקולות
מקצועי. אין לי סיכוי להתנגד. עכשיו היא כבר כולה על הצוואר
שלי מלווה את המעשה הענוג בנשיכות קלות. כל מה שאני רוצה זה
לדעת איך קוראים לה,  להביט בפניה. חבל על הזמן, כלום לא יוצא
לי מהפה, אני מנסה לצעוק בכל הכח והפה אטום. מוזר.
העניין נהיה אלים יותר ויותר. קר לי שוב וכאב הראש חזר לבעוט.
אני מזיז את הידיים בכל הכוח כשלפתע היא משחררת אותן אבל ראשה
נשאר בתוך צווארי נושך אותו נשיכות עזות. את ידיה עכשיו היא
מעבירה על ראשי, אוחזת איתנה בכתפיי ומנערת אותן באכזריות.
כואב לי כל הגוף מזרמי חשמל שנכנסים בי מהצוואר היא משחררת את
נשיכתה ומרימה את ראשה תוך שהיא מעיפה את שיערה לאחור.

הפנים שלה! הניעור ההגון לא מפסיק. היא מרימה את ראשה השמיימה
וזועקת "קום..." בווליום מטורף.  "קום..." היא זועקת שוב.

פחד רע עובר בי וכתפיי נקרעות עוד רגע ממקומן...  
"קום... קום... קום אחי קום, הקפה גלש לך..."
אריק.
"אני הולך להשתין ואתה נרדם?! ככה עושים קפה?" הוא נעלב.
התיישבתי והסתכלתי נבוך במדורה. אריק התחיל קפה חדש.