אני קאלי, עכשיו מהדהדת הצעקה עדין בראשו וגם אם מטלטל את
הראש, היא חוזרת שוב ושוב כמו עשה חוזה עם האלה השחורה הזו.
אלת ההרס, שחרבות בידה ואוי למי שירע לנתינה.
באש, בחרב, במחלה ובצער תפקוד אותו.
חיוך מריר עולה בו כשהתמונה שלו כשהוא רוכן, מחזיק אולר קטן
המוצמד לצווארו של הבבא ההודי היושב מפוחד בחדרו הקטן.
חוד האולר נוגע, לוחץ בצד עורק הצוואר
ויד אחת אוחזת ברסטות מטה את הראש בכוח לאחור, כמו לשחיטה.
"אני קאלי עכשיו!" השאגה ניתכת אל תוך פניו של הבבא
"אני רוצה את הכסף שלי עכשיו! עכשיו או..."
לחיצה נוספת של החוד מדגישה את השאגה ואת הכוונה,
שלא יטעה לחשוב שמשחקים איתו.
"אני איש קדוש לא לקחתי ממך כלום." ממלמל ספק בוכה.
"אחרי שאסיים איתך כל רישיקש תדע על הבבא הגנב!
כלום לא יישאר לך, הרסטות שלך אינם, האלים שלך לא יגנו על גנב
שפל שנכנס לבית שאירח אותו, קיבל אותו ללא חשש, ואתה גנב!"
האוחז באולר יודע שלא יעשה עם הלהב שימוש,
אין דרך אחרת שידע לפתור את המצוקה שפגש.
כל כספו נגנב והבבא חשוד. ידע היכן הכסף, היה במקום ללא השגחה.
ובכל זאת, עם כל זה, הספק עדיין מהדהד בו בעת שמחזיק את האולר.

אולי זה באמת לא הוא.
"תעשה לי חיפוש" מבקש הבבא,
"תחפש בחדר כמה שאתה רוצה אני לא גנבתי לך."

החדר קטן אין היכן להסתיר, טוב, אומרת לו המחשבה, הרי מדובר ב-
5 שטרות, והבבא לא טיפש, לא יסתיר אותם כאן.
מתיישב  על הרצפה מול הבבא, יודע שאין מה לעשות, הכסף הוא
שולי, טלפון אחד הביתה והוא מקבל עזרה.
ההשפלה, הטמטום שלו, העיוורות שבה הולך, שוב המעגל המביא אל
חייו אנשים שאין בהם כלום.
כבר חשב שיצא ממעגל שבו דשדש זמן רב והנה, אין חדש תחת השמש.
שוב בביצה של הכלום.
בכי של צער אוחז בו מול הבבא, "אתה לא בבא, אתה בבא של תיירים
ואני מטומטם שהכנסתי אותך אל הבית שלי" אומר את הדברים ודמעות
זולגות ממנו. דמעות שמחזירות אותו אל השנים שבהם היה ילד
ובמריבת ילדים האחר שוכב מתחת מובס והוא מעל, יושב מנצח על
האחר ודמעות זולגות ממנו.
לא הבין אז ולא מבין היום על מה.

באמצע הלילה מתעורר, קול חזק מהדהד בתוכו, לך מוקדם בבוקר אל
הבבא, דרוש שיחזיר לך את הכסף. והקול ברור החלטי ובהיר מאוד,
אתה חייב ללמוד להחזיר את שלך, עוד לא למדת את הדבר!
מביט בשעון, השעה שלוש בבוקר, הזריחה בעוד שלוש שעות והקול
מאוד נוכח בתוכו. זו פעם ראשונה שכך מהדהד לו קול כזה בתוכו,
לא מחשבה. קול האומר לו מה לעשות. לך! ומצא את הכסף שלך, אל
תותר ובטח לא כל כך מהר. הזמן זוחל לאט, לאט. קור בחוץ, חושך
אמיתי יושב על העיר והוא בחדרו יודע כי נכונה עבורו ההתנסות
הזו, לקום ולעשות מעשה, לקום ולדרוש את שלו. כולו מוצף
בזיכרונות של מצבים שבהם נכנע, ויתר והלך מבלי להיות הוא.
והתחושה בתוכו מתחזקת.
אין כאן שאלה ללכת או לא ללכת. הולך.

הבוקר מוצא אותו עם רוח חזקה, קרה, הנושבת ישר לתוך פניו.
לבש את הג'ינס שלו נעל נעליים גבוהות, חוצה בנחישות את הגשר
שעל הנהר. מעט אנשים, רק מתעוררת העיר לחיים.
כוס צ'אי ועוד אחת שותה מעברו השני של הנהר וממשיך בדרכו אל
החדר שבו היה יומיים קודם לכן.
אני חייב לעשות את זה, גם אם לא ימצא הכסף לפחות הלך משם
בהרגשה שהשתדלתי.
את הבבא מצא יושב מגלגל לו ג'וינט בחדר הקטן, בחוץ ילד קטן
שהולך מיד מהמקום למראה העינים הזועמות. סוגר בטריקה את הדלת
ונועל אותה. "שב!" מצווה בקול מקפיא על היושב שמנסה לקום.
"אתה בבא עשיר עכשיו, מאוד עשיר!"
"אני בבא עני אין לי כלום." אומר בבא באנגלית עילגת.
מבחוץ דפיקה בדלת וקול בהודית אומר דבר מה ובבא עונה משהו
באותה השפה וניגש לדלת מסיר את הנעילה והודי כבן 40 נכנס והם
בשפתם.

קם ממקומו בנחת, מתקרב אל האורח, מקרב את פניו עד למרחק של
סנטימטרים ספורים מהאחר ואומר את אחת מהמילים היחידות שידע,
"צ'לו" מושך את המילה מעט ומצביע על הדלת.
העיניים שלו אומרות לאורח יותר מהיציבה.
עינים שלא משאירות ספק מלוות את האחר שנמוג החוצה ללא מילה
משאירות את שניהם לבדם.
"שב!" ניתזת ממנו הפקודה המושיבה את בבא במקום.
מנסה למחות ומושתק בששש.
הופך את החדר באיטיות, בסובלנות, פריט אחרי פריט, מסיר פוסטרים
של אלים התלויים על הקירות לראות אולי שם. אין הרבה מקומות
מחבוא, מדבר אל בבא תוך כדי החיפוש ולא מבין איך בבא לא מתנגד
לחיפוש, איך לא נעמד על רגליו ואומר, עד כאן.! אני לא מרשה.
שום התנגדות. ואם קיימת, היא כל כך חלושה, שלא שם לב.
וזה רק מחזק אותו בהחלטיות של המעשה שעושה.
הבית ריק אין כלום, יש בבא.
עומד מלוא קומתו מעל בבא היושב. מביט בו מלמעלה ואומר לו,
"עמוד"! וזה נעמד מיד.
הם בגובה, משקל וגיל זהים, כמעט תאומים.
"תוריד את הבגדים" אומר לו בקול שקט.
העינים של האיש מולו נראות נרדפות וללא היסוס מתחיל להוריד את
הבגדים. אחד, אחד נבדקים הפריטים המוסרים, מונחים בצד בגמר
הבדיקה ובבא נותר עם תחתון קטן, קטן כמו שלובשים הודים,
מין משולש קטן הקשור בשרוך. ערום ועריה עומד שם.
כמה עוד תרשה להמשיך בבא? אין עליך דבר.
למה אתה מרשה את זה? למה?

נותר התיק של בבא, תיק צבעוני גדול, ארוג ביד. "תתלבש".
מוסר לבבא את הבגדים שנבדקו ומתיישב בעצמו, עם תיקו של הבבא על
ירכו. התיק מרוקן מתכולתו, מחרוזות שונות, ג'ראס ועוד ג'ראס,
מעט אופיום ועוד פריטים שאין בהם עבורו כלום. התיק מלא תאים
קטנים,
בדיוק תאים המתאימים לשטרות מגולגלים כסיגריה להיכנס לשם.
האולר, אולרו של בבא משמש לפרימת התפרים ויש שם שטרות אפשר
שניתן להרגיש אותם.
תקווה מתגנבת לתוכו. אולי, אולי.
רק שטרות של כסף הודי יש שם אין כאן כלום.

בבא נעזב על נפשו והשאלה מנקרת בתוכו עד היום,
אולי באמת זה לא בבא.