"סנובית! את כזאת סנובית". הפטירה יעל, כאילו נגעלת ממני.
הנמכתי את כוס הקפה, בכוונה לענות, ואז גלגלתי את עיניי ולגמתי
ממנה שוב.
"איך את מסוגלת לא לדבר איתה? את פשוט עוברת בבית בלי לדבר
איתה?"
"אני לא תמיד בבית כשהיא בבית, ובכלל אין לי מושג אם היא מדברת
עברית או לא", אמרתי באדישות אופיינית.
"אז תלמדי רוסית ותדברי איתה!"
"אבל אמרתי לך. אני לא מדברת עם העזרה".
"איך את מסוגלת לא לדבר איתה? היא עובדת בבית שלך!"
"רק פעמיים בשבוע"
היא נשפה בתסכול והסתכלה בשאר האנשים שישבו סביבנו.
"אפשר לשבת לידכן?" פנה אבי אל יעל, חצי בצחוק, מצפה לתשובה
כגון "אתה באמת צריך לשאול?".
גם אני ציפיתי לתושבה כזאת, אבל ציפייה מלחיצה אותי.
"לא". עניתי ברגע שהיא פתחה את הפה.
הוא הלך, טיפה המום. איתי לא מתווכחים.
"למה לא?" היא שאלה אותי ברוגז.
שקלתי לענות לה, אבל אז הקפה המתקרר הזכיר לי את נוכחותו בעוד
לגימה אוטומטית, והחלטתי שזה פשוט לא מעניין מספיק.
"כי הוא כושי" אמרתי.
לזה היא באמת לא ציפתה. מטומטמת.
"זה לא יפה לקרוא לו כושי. אומרים אתיופי".
"מה רע בלקרוא לו כושי? כושי זה אחד שבא מארץ כוש."
"וניגר זה אחד שבא מניגריה. זה עדיין מעליב. לא פוליטקלי
קורקט, מבינה?"
"לא נכון. ניגר בא מנגרו. שחור. זה לא אותו דבר".
"אה, אז לקרוא להם שחורים יש לך התנגדות?"
"לא. הם פשוט חומים, לא שחורים."
רגש מוכר אבל בלתי מוגדר פשוט קרן מהעיניים שלה. מעין כעס
פסיבי, אכפתיות מעושה, התנהגות פלסטיק. אמרו לי שזה רע אז צריך
לדאוג שלא ידברו ככה.
"האמת, החלטנו לקרוא להם דוברי אמהרית, בגלל שכושי ואתיופי זה
באמת אותו דבר", אמרה שירה, תוך כדי התיישבות מהולה באכילה
ובגיחוך.
"את מאמינה שהגזענית הזאת לא מדברת עם העוזרת הרוסייה ולא נתנה
לאבי להתיישב לידינו כי הוא כושי?"
שירה תלתה בי מבט בוחן, במשך עשירית שניה לפחות.
"היא? בטח. היא סנובית."
"וזה לא מפריע לך?" האדישות מסביבה תמיד גרמה ליעל להרגיש
כאילו זה הייעוד שלה להציל אותנו מעצמנו.
"מתרגלים".
שירה הרימה את עיניה והסתכלה על יעל. "אם זה כל כך מפריע לך
אפשר לעבור לשבת עם כולם", הציעה.
אני ושירה הסתכלנו על יעל, מחכות לתגובה.
"אין סיכוי. אני לא רוצה לשבת ליד הילדים הקטנים."
"רובם צעירים ממך בפחות משנה" אמרה שירה.