יוני ישב בביתו, אכל את עוגת השוקולד שהכינה לו סיגל לכבוד יום
הולדתו ה-25, ובהה בטלויזיה.
"נו, איך העוגה?"
"טעימה מאוד, תודה", ענה יוני לסיגל, חייך חיוך מאולץ והוציא
סיגריה נוספת מתוך חפיסת הסיגריות, אותה קנה היום אחר
הצהריים.
"כמה אתה מעשן?! אתה חייב להפסיק."
"כן, אני יודע."
"נו, ו... אתה לא חושב שהגיע הזמן?"
"אני אפסיק כשאני ארגיש שבא לי להפסיק, בסדר?"
"רק אמרתי לך, אתה לא צריך להתעצבן."
"אני לא מתעצבן!"
"בטח שלא, בגלל זה אתה צועק, נכון?"
"אני לא צועק, אני פשוט מסביר לך שלא בא לי כרגע להפסיק לעשן,
זה הכל."
"אתה יכול להסביר גם כמו בן-אדם ולא לצעוק עלי... כאילו מה
אמרתי לך."
"אני לא צעקתי!!!"
"אבל עכשיו אתה צועק."
"נו, מה, החלטת לריב איתי היום?"
"תאמין לי שאם הייתי רוצה לריב איתך, היתה לי סיבה מספיק טובה
לעשות את זה לפני שבוע, כשלא באת איתי לחתונה."
"מה זה קשור עכשיו?"
"זה קשור, כי לא אכפת לך מכלום חוץ מעצמך."
"תשמעי, את יודעת טוב מאוד שאין לי בעיה ללכת איתך לאן שאת
רוצה, אבל את לא יכולה לבוא אלי ביום של הדרבי ולהגיד לי שהיום
מתחתנת החברה של בת-דודה שלך. מה יש לי לעשות שם?!"
"זה ברור מה סדר העדיפויות שלך."
"סיגל, מאמי, תעשי לי טובה, תני לי להעביר את היום-הולדת הזה
בכיף, אין לי כוח לכל המריבות האלה עכשיו."
"גם כן יום הולדת, אפשר לחשוב."
"טוב, מה את רוצה עכשיו? לשגע אותי? אין לי סבלנות לזה!"
"אף פעם אין לך סבלנות, זו בדיוק הסיבה ש..."
"הסיבה שמה?"
"לא חשוב."
"נו, תגידי מה שרצית להגיד!"
"אין לי מה להגיד לך!"
"תעשי לי טובה, אם בא לך להגיד משהו, אז פשוט תגידי! אל תדברי
ברמזים!"
"אני לא חושבת שיש לנו על מה לדבר."
"יופי, אז אם אין לנו על מה לדבר, אולי עדיף שפשוט תלכי מפה
עכשיו, כי נמאס לי מכל ההצגות האלה."
"אולי זה באמת הרעיון הכי טוב. אני הולכת!"
"מה אני אגיד לך, תלכי."
"זה בדיוק מה שאני עומדת לעשות."
"אז למה את מחכה?! יאללה, ביי!"
"ואני אומרת לך מראש, שלא תעז להתקשר אלי, כי ממילא אני לא
אענה לשיחות שלך."
"אין לך מה לדאוג, כי אני לא מתכוון להתקשר גם ככה. אני רק
מאוד מקווה שאת לא מתכוונת להתחנף הפעם, כי נמאס לי מזה."
"יופי, אני הולכת."
"יופי, תלכי."
בום... טריקת דלת חזקה נשמעה, ואחריה דממה.

כבר שבוע עבר מאז המריבה עם סיגל, ואני חושב שאני עומד לאבד את
השפיות. למה לעזאזל התנהגתי בצורה כזו? מה חשבתי לעצמי?
אני כל כך שונא את הפרידות האלה, את משחקי הכוחות.
הימים הופכים לאיטיים יותר, כל דבר נראה בנאלי וחסר משמעות,
ואני מסתובב במעין תחושת מועקה, כאילו יושבת לי איזו אבן כבדה
בין הצלעות לבטן, בדיוק שם.
הטלפונים הם הבעיה הכי גדולה. אני הופך להיות צמוד לטלפון,
כאילו היה זה הנשק האישי שלי ואסור לי לאבד אותו בשום פנים
ואופן. כל פעם שהוא מצלצל, אני מזנק לעברו במהירות, לבדוק מי
מחפש אותי, ואם מתברר במקרה שהשיחה היא ממספר חסום, אז הלב שלי
מתחיל לדפוק בצורה מסחררת עד שאני עונה.
אם רק סיגל היתה יודעת כמה אני חושב עליה עכשיו, היא בטח היתה
מרימה אלי טלפון בעצמה. בכל אופן, היא אמרה לי לא להתחנף, ואני
לא עומד לעשות את זה. לא חשוב כמה שאני אסבול - אני לא אתקשר.
אבל אולי בכל זאת... הדברים נאמרו ברגעים של כעס, הרי היא לא
באמת התכוונה לזה...

אז מה עושים עכשיו???