וידוייה של צורכת אופיום להמונים

מגיעה הביתה אחרי יום מתיש בעולמי התובעני, פושטת מעלי מדי א'
ומסתערת מיד על הספה הכחולה שבסלון. ישבני מתמקם לו בגומחה
הקטנה במרכזה, רגליי מתמתחות על הקיר, וידי מזנקת בסערה לידידי
הטוב ביותר- השלט. אנחת רווחה והנה מתחילה צריכת הסם היומית
שלי - הטלוויזיה.

בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שתיאוריית הזיפזופ הגברית פועלת
היטב גם לגבי נשים או לפחות לגבי אישה אחת, שהיא אני.
"זפזפנות" היא תיאוריה הרואה בגברים מכורים לפעולת השלט -
לחיצה עליו מאפשרת להם מעבר אובססיבי בין הערוצים, כדי שיוכלו
להגשים חלום ולצפות במקביל גם במשחק הכדורגל וגם בחדשות, מבלי
להתחייב לתחנה אחת, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת...

במיומנות שיא אני משלחת את חברי למסע בין כל תחנות הטלוויזיה,
ובסריקה מהירה בודקת מה פספסתי עד כה, ומה נכון לבוא על מרקעי
הערב - איזה סרט, איזו סדרה, מי משחק, באיזה שעות, ולפי
הנתונים משערת מתי אוכל לקום מהספה כי באמת כבר לא יהיה מה
לראות יותר.
כך מתחילות להן שעתיים של נחת ובהייה לא ממש תכליתית במסך
המרצד, תוך כדי ארוחת ערב מלווה בנמנום.

כן, אני מודה, אני מכורה לטלוויזיה.

זה התחיל בגיל קטן. גיליתי קופסה כזו שמוציאה קולות ואנשים
והתהפנטתי.

מוחי בגיל החד-ספרתי היה עסוק ימים כלילות ב"איך לפתוח את
הטלוויזיה ולהוציא משם את כל האנשים האלו שלא מפסיקים לדבר
ובטח מסתכלים עליי כמו שאני שרואה אותם"; לא הייתי מפסידה אף
תוכנית של פרפר נחמד, ולא את בתיה עוזיאל. אמי הייתה צועקת
לעברי במשך שעות: "לימור-טלוויזיה, אולי תקומי לעשות דברים
אחרים, בסוף לא יצא ממך כלום!".

עם השנים התופעה החמירה, אין ספק. לא עובר יום שבו איני מבלה
לפחות שעה (או שבעים) מול הטלוויזיה, צורכת בשאננות את כל מה
שהיא מציעה ומתמכרת לבינוניות.

השוני היחיד הוא באימוץ קנטרנות ביקורתית כתוספת. כמו כל
ישראלי הגון גם אני רוטנת: "חרא טלוויזיה, אין מה לראות, איך
הייתי משנה את ההפקה" . עם זאת אני מודה - זה לא ממש מזיז אותי
מהמקום.

פעם הרגשתי צורך להתנצל על צריכתי היומיומית את הרדידות, אז
הלכתי ללמוד תקשורת.
הלימודים נתנו תירוץ טוב לדיסוננס שלי: "זה לא שאני שטחית,
חלילה, אני חוקרת תקשורת ממולחת הבוחנת כמו קרל מרקס את מסך
הטלוויזיה הקפיטליסטי הקטן שלי (באמת קטן, "21, מה לעשות,
כותבת בשביל הנשמה). כל תפקידי בעולם הוא לזהות את מזימות בעלי
ההון, העושים ימים כלילות להשתלט על מוחנו ולצאת באמירות
פלצניות כמו: "הכי גאים שיש זו סדרה ניהילסטית מוקצנת וחסרת
קשר למציאות". דרכי לומר: אין ישבנים יפים כמו אלו החשופים
בסדרה הזו.

או למשל בהגיגים על "משחק החיים" (טלנובלה ישראלית): "ממש בושה
מה שאנו מסוגלים לסבול בשביל קצת אסקפיזם; השחקנים נטולי
כישרון והטקסטים טלגרפיים". דרכי לומר: "לא מפסידה אף פרק,
מעדיפה לוותר על דייט".

אכן, טלוויזיה, כבר אמרו חכמים מאיתנו, היא כמו אופיום
להמונים, ומי הם ההמונים אם לא אני?

אריות התקשורת הישראלית זיהו למשל את פוטנציאל ה"אופיום"
שבאופרות סבון לוקאליות, ואימצו את הפטנט ליצירת גל חדש של
מנויים לכבלים: עם ישראל אוהב תככים, בגידות ומזימות? ניתן לו
מנה מאלו כל ערב. פספסתם פרק? תתעדכנו בקלות בערב הבא (או ביום
שישי - חמישה פרקים ברצף). כך, תמיד תוכלו לחבור לחדוות
ההתרגשות הקולקטיבית של צופים מכורים שהעובדה שלא יופתעו ולו
פעם אחת במהלך הצפייה, אינה מונעת מבעדם לעקוב באדיקות אחר
העלילה, לקיים שיחה חד-צדדית עם השחקנים היישר מהסלון, לתת להם
עצות ומחמאות למכביר ("איך המטומטמת חוזרת אל החלאה הזו")
ולרכל על סגנון לבושם.

פעם אנשים היו מדברים על מהות החיים, היום מדברים על החיים של
ירון וליה מ"משחק החיים", על הזוג שזכה ב"מזל טוב" או על
התוכנית הגרועה של ליהיא לפיד ("זוגתו שתחיה", רק למה
בטלוויזיה). לחיי השטחיות הבריאה.

בינינו, האמת שזה קצת מלחיץ - אנחנו כבר לא זוכרים את עצמנו
בעידן הטרום טלוויזיה-בכל-חדר. דטרמיניסטים יאמרו שככה זה -
נכנסת תופעה טכנולוגית לחיים? אי אפשר לחיות בלעדיה ואי אפשר
לזכור את החיים בלי.

אז מה צריך לעשות? אולי לקבל את העובדה שטלוויזיה היא מדורת
השבט הבלעדית של המילניום. מה שכן, צריך לעבוד על הפרופורציות.