"דובי", היא אמרה והצביעה על הבובה החומה הקטנה שניצבה על המדף.
"דובי", היא אמרה שוב, מנסה להושיט ידה ולקחת אותו. תפסתי לה את היד, מנסה
לקחת אותה משם כמה שיותר מהר, לא רציתי שתצעק או תבכה, באמת שלא, אבל הדובי לא
היה שלה, ולא יכולתי לקנות אותו...
פשוט לא היה לי כסף, או זמן, או סבלנות, או כשחושבים על זה סתם לא היה לי כוח
לכלבה הקטנה הזאת, כמו אמא שלה, רק דרישות!
ואני? רק רציתי לקחת אותה הבייתה, אבל היא הייתה חייבת לצעוק, אז הרמתי אותה
על הידיים, והיא בשלה, צורחת "דובי", צורחת "אמא", צורחת מה שבא לה.
המשכנו ללכת ויצאנו מהחנות, בטח אמא שלה חיפשה אותה כבר, הכלבה, זהו, עכשיו
היא בחיים לא תמצא אותה. קניתי לה דובי, שלא יהיה לה לבד, ושמתי לה אותו על
הפנים, שתראה אותו ממש ממש טוב, ואז היא התחילה לזוז, הכלבה לא רצתה אותו! אז
הראיתי לה מי הגבר בבית, החזקתי אותו ככה עד שהיא נרגעה, והיא נרגעה, כמו ילדה
טובה.
זהו, היא שלי עכשיו, הכלבה בחיים לא תמצא אותה!
הלכנו לישון מחובקים, כמו שצריך במשפחה.