ישבתי לי.
שוב.
מול המסך.
שקט.

"כן!!" הסתובבתי אחורה בשביל לראות מי נכנס לחדר המחשבים הגדול
בבית הספר שלי. שהיה אמרו להיות ריק בשעות אלו של היום.
ורק אני שקיבלתי אישור מיוחד ממנהלת בית-הספר.
ולמה? בשעה 7 בערב אני נשאר אחרי שכולם הלכו, בחדר המחשבים.
אולי בגלל שבבית אין אף-אחד.
ולמרות שאני לא אוהב לבוא הביתה גם כשהוא מלא.
מצד שני אני לא אוהב את בית הספר כשהוא מלא.
ופה בחדר המחשבים הריק, יש לי מלא מה לעשות.
"מה אתה עושה פה, מכוער?" אמר לי הילד הלא מנומס שנכנס דרך
החלון החצי פתוח באחורי הכתה.
ניסיתי לנסח תשובה, תשובה שתיהיה מספיק רגוע ובאותו הזמן
מאיימת כדי להחזיר לו על ברכת המכוער.
לא הרגשתי מאיים, וכמובן שלא רגוע, והזמן המשיך לחלוף כשאני
מנסה למצוא מילים.
אבל למרות זה הוא לא חיכה שאני אענה לו וסימן לחברים שלו
לעלות.
הכיתה של המחשבים היתה בקומה השניה של הבניין הנמוך יותר בבית
הספר. והרבה ילדים שרצו לקרוא לעצמם אמיצים היו מטפסים על הגג
שמעל. לכן לא היה ילד בבית הספר שלא עבר בנתיב העלייה של
הפורצים.
כשכל הארבעה נכנסו, הם נעמדו ממש בצד השני של הכתה והתחילו
להסתכל עליי במבט בוחן.
לי לא היה שום צורך לבחון אותם, אני הכרתי אותם.
כל הפסקה הם היו יושבים מאחורי שרותי הבנים, וכשהם לא היו שם
הם הרביצו לקורבן חדש.
היה להם גם צרוף מוזר של שמות: יוסי, נתי, שימי ואלכס.
אלכס היה הילד היותר גדול.
שימי היה זה שהחליט שאני מכוער. וליוסי ושימי היו תיקים גדולים
על הגב.
"כ'וס-אמק! הוא ילשין הבן זונה!" צעק אלכס עם המבטא החצי רוסי,
חצי כאילו מורוקאי.
שימי הסתכל אחורה, על כל חבריו ואז שוב עליי.
"איך קוראימ'כה מכוער?"
"מה איכפ'תכה??" אמרתי, כשאני מנסה להישמע מאיים ככל שיכולתי,
אבל במקום זה הקול שלי קופץ אוקטבה ואני נשמע כמו ילדה.
הם צוחקים.
שימי עדיין מצחקק ומתחיל להתקרב אליי "איך קוראים לך?"
"ההאאני לא מכוער!" אמרתי ומתוך דחף רגעי דחפתי אותו.
למרות שהיתי הרבה יותר חזק ממנו והוא בקושי החזיק את עצמו על
הרגליים אחרי הדחיפה מאוססת שלי, הרגשתי נורא מפוחד.
שימי חזר לעצמו והחטיף לי סטירה רצינית מאוד "מה אתה מפגר?!
יאההה מכוער!".
מאז הרגע הזה אני זוכר שלא עשיתי הרבה,וארבעתם שהרביצו לי היו
אלה שעשו את כל העבודה.
הם הרביצו והרביצו. ואז אלכס הכניס את המכה הסופית.
המכה הסופית היתה מאוד מפתיעה.
בגלל שקרב הענקים הזה נמשך זמן רב. העם הספיקו לדחוף אותי
לכיוון החלון הפתוח, והמכה של אלכס שקיבלתי באוזן היתה זו
שגרמה לי לעבד את שיווי המשקל ולהלחליק על עדן החלון למטה.
כשנפלתי מתוך אינסטיקט, שמתי את היד לפני הגוף.
ואז כשענן האבק שהעלתי התפזר שמתי לב שעל כף היד שלי זרמו כמה
טיפות של דם.
שבתי להכרה, ולצידי ישבה המורה לספורט שושה.
הבנתי שאין לי הרבה מזל היום בגלל שהמורה שושה ממש לא אהבה
אותי, חוץ מזה שהיא לא אהבה ילדים, שעמתי פעם ט'-ניקים קוראים
לה נאצית.
"איך קוראים לך? מאיפה אתה? אתנ מרגיש בסדר? מה אתה עושה פה??
איך נפלתה?"
לא עניתי. ולמה לי לענות? היא הרי לא יודעת שהמורה למחשבים
שריחם עליי ונתן לי להישאר בחדר שעליו הוא ממונה.
היא הרימה אותי מהאדמה והתחילה לגרור לכיוון חדר המורים.
הרגשתי שוב את הכאב בזרועי וכשהסתכלתי על כף היד וראיתי דם
קרוש.
"כן... כן... לא, הוא לא אמר שום דבר, מצאתי אותו ליד... נו,
ליד איפה שהם מטפסים על הגג... כן... בסדר... לא, אין בעיה,
אני אשאר פה..." היא הורידה את השפופרת והסתובבה עליי "אל תדאג
מתוק, הכל יהיה בסדר, האמבולנס עוד מעט יגיעה... איך קוראים
לך?"
ואז נשמעה צפריה מרחוק. היא כמה מהכסא ורצה החוצה.
מרחוק שמעתי קול של גבר מדבר עם המורה שושה.
"עוד פעם מישהו נפל? זה כבר קרה פעם... לא?" אמר הקול הגברי.
"כן, לפני שנתיים. טיפס על הגג..." אמרה המורה המורה שושה
והדלת נפתחה.
החובש לבוש הכפפות הלבנות נכנס כשהוא אוחז בתיק של רופאים.
"או... שבר פתוח... זה כלום ילד, יעבור תוך חודשיים ותיהיה כמו
חדש.
מה אתה כזה חיוור? האא? כואב לך משהו?"
"היד" עניתי לו ודמעה בודדה זלגה לי מתוך העין.
"לא... חוץ מזה? אל תבכה... אתה גיבור... אני יודע שזה נורא
כואב.
אל תהיה בחורה, אני צריך שתגיד לי, בלי לבכות איפה עוד כואב
לך?"
"ששום, שום מקום" אמרתי והתחלתי להשתנק, ידעתי שעוד מעט הדמעות
ירדו מעצמם אבל רציתי לעצור אותם בשביל שהוא יגיד שוב פעם שאני
גיבור.
"טוב, בוא, קום לאט-לאט. ניקח אותך לבית חולים, שמה יחבשו
אותך."
אז קמתי והלכנו, ואני מחזיק את היד ביד הבריאה שלי.
כאילו שאני מפחד שאני אשבור אותה עוד יותר עם אני לא אחזיק
אותה.
נכנסו לאמבולנס והתיישבתי.
החובש החליף כמה מילים עם המורה שושה בחוץ ואז נכנס ונסענו.
נסענו לאט, ואז הוא פתאום אמר לי "לי קוראים ניר. ומה שמך?"
"האאאאא!!! כוס רבקום ארס איתכם! למה כולם רוצים לדעת את השם
שלי היום?!?!?!" צרחתי עליו.