מעניין מה גורם לאדם לקום בבוקר ולהתחיל פתאום לרוץ. ולא סתם
לרוץ כדי להישאר בכושר, אלא לרוץ בשביל לרוץ! ולא להפסיק במשך
קילומטרים.
אני באמת לא יודע מה עבר לי בראש. טירוף של הרגע! אנשים שלא
מכירים אותי היו אומרים שהשתגעתי. אבל לא, לא השתגעתי. אפילו
נשארתי שפוי ביותר. הייתי שפוי ביותר (לפחות ככה נדמה לי).
רואים אנשים רצים אז מצטרפים, לא? זה מה שחשבתי באותו הרגע.
ולא שלושה אנשים אלא מאות ואולי אלפים אבל לא ממש יכולתי לראות
כמה היו מאחור כי הייתי כמעט בתחילת השיירה. בהחלט ייתכן ועוד
אנשים ראו אותנו בדרך והחליטו להצטרף אלינו, כך שמספרנו בטח
הכפיל את עצמו ואפילו שילש! הרי לא כל יום קמים בבוקר ורואים
שיירה של אנשים רצה בלי בכלל לדעת מהי המטרה, ולאן רצים, ומתי
מגיעים ואיפה עוצרים.
והכל בלי לנוח אפילו לשנייה.
אז זהו, קמתי בבוקר ב31- לדצמבר (היום האחרון של שנת 2000)
שתיתי קפה, אכלתי עוגיה או שתיים (מי סופר?),לבשתי מכנסי ג'ינס
פשוטים וחולצה לבנה (פשוטה גם כן). אפשר לומר שהיו אלה הבגדים
הקבועים שאתם יצאתי מהבית. ג'ינס למקרה שיהיה חם מידיי וחולצה
לבנה להשרות תחושת ניקיון. סידרתי שיער והתכוונתי לצאת מהבית
לכיוון משרד הנסיעות בו אני עובד מזה שנתיים. עד כאן הכל היה
כרגיל. אפשר לומר שהיה זה סדר היום הקבוע (והמשעמם למדיי.)
שלי. השעה הייתה משהו בסביבות שמונה (למי בכלל יש זמן להסתכל
בשעון?) ירדתי במדרגות של הבניין לכיוון הרחוב הראשי שנראה
באותו בוקר סואן מתמיד. צפירות בלתי פוסקות של נהגים ישראליים
טיפוסיים, קיללו וצעקו אחד על השני בתקווה לפלס להם אחת הכביש
מהפקקים של הבוקר. צעדתי, כחלק מהרגל, למאפייה הקרובה לביתי בה
אני נוהג לאכול את ארוחת הבוקר שלי, לקרוא עיתון ולדסקס עם בעל
המאפייה השמן על המצב הפוליטי בארץ (וגם קצת על עסקים).
כשסיימתי הרמתי עצמי מהכיסא הודיתי למלצרית ועזבתי את המקום.
השעה הייתה כבר תשע . הבוס שלי דורש להתייצב במשרד בשעה שמונה
וחצי בבוקר, כשאני, שוב, מתוך הרגל נוהג לאחר ולהגיע בשעה רבע
לתשע. כך שהיום כבר מאוחר מהרגיל. בתקווה לא למצוא על שולחן
משרדי מכתב פיטורין החלטתי להגביר את קצב ההליכה, תשוש ועייף
מפאת החום הכבד. הכבישים אט אט התרוקנו ממכוניות והפכו פנויים
יותר. מרחוק ראיתי את הרמזור ברחוב "ירושלים" פינת רחוב "חיים"
, משתנה לירוק ואחריו גוש אנשים העוברים המעבר החצייה. החלפתי
את הליכתי בריצה במטרה להספיק את הרמזור (שאור ירוק אצלו זה
דבר נדיר ביותר, חשוב לציין) כשהגעתי למעבר הוחלף הירוק בכתום.
החלטתי לנסות את מזלי ובריצה מהירה לעבור בכל זאת את הכביש.
בעודי באמצע הכביש אני מביט ברמזור שהוחלף לפני שניות אחדות
לאדום ולפתע שומע חריקת מכונית  המנסה בכל כוחה לעצור המתקרבת
לעברי. קפאתי על מקומי ועצמתי את עיני, כשאני מפחד מהנורא
מכל.
כשפקחתי אותן מה שראיתי ממולי נראה היה כמו מיליוני אנשים
חולפים בריצה על פניי. אבל לא, הם היו פחות. שמונה מאות, אם
עיני לא הטעו אותי. קשה לנקוב במספר המדויק. אבל לא זה מה
שמשנה. מה שמשנה היה שכולם אבל כולם בלי יוצא מן הכלל רצו. לא
היה אדם אחד שהלך. כאילו הביאו את משתתפי האולימפידה למרוץ
פרטי בשבילי. אבל אותם האנשים לא נראו כמו ספורטאים. רק אחדים
מהם בלבד נראו בכושר. רובם היו דיי מבוגרים. נדמה לי שגם ילדים
היו ביניהם.
לא יודע מה קרה לי באותו הרגע, אבל בלי לחשוב הנחתי את התיק
שלי בצד בין השיחים, הורדתי משקפיים, התמתחתי מעט והצטרפתי
אליהם. משאיר עולם שלם מאחור כאילו תמיד הייתי שייך לאותה
שיירת אנשים שלא יודעים בכלל מהי מטרתם, לאן הם רצים, מתי
מגיעים ואיפה עוצרים.
כשנכנסים לזה קשה להפסיק. זה מעין דחף או אולי סקרנות להמשיך
לרוץ ולראות לאן תגיע בסוף. אם בכלל יש לזה סוף.
"סליחה אדוני, יש לזה סוף"? שאלתי אדם זקן אחד שרץ לצידי.
(האמת היא שהיה לי קשה להדביק אותו בקצב)
"אם יש לזה סוף אתה שואל. בדרך כלל לא שואלים מתי הסוף" ענה לי
הזקן  "הסוף מגיע כשהוא מגיע ולפעמים הוא גם לא מגיע בכלל."
"אבל אנחנו מקווים שהוא יגיע, לא?" שאלתי בזהירות מפחד
שיתעצבן. (מה לעשות, אני חדש בעסק הזה.)
"האמת היא שלא. אתה לא אמור לחשוב על הסוף כלל. לא זאת היא
המטרה. הדרך הנכונה היא ליהנות מהרגע, כי יתכן ורגעים כאלה לא
יהיו יותר". אמר הזקן.
"איזה רגעים לא יהיו.? לא ממש הבנתי אותך"
"רגעים כאלה! החופש, התקווה שמשהו טוב יקרה בסוף.אם יש לזה
סוף, כמובן". הדברים שלו נהיו מרגע לרגע קשים יותר להבנה עד
שהתחלתי לחשוב שאולי משהו בי לא בסדר. אני חייב להגיד שפעם
ראשונה בחיי הרגשתי שונה.
"לא ממש הבנתי אותך, אדוני, אבל תודה בכל מקרה." החלטתי לעזוב
את האדם שפלט מרגע לרגע משהו יותר ויותר מסובך מפיו.
"על לא דבר! נתראה בסוף!" אמר, והגביר את מהירות ריצתו.
איך בכלל אדם בסביבות גיל ה85- מסוגל להיות בכושר כל כך טוב?
תאמינו לי, כבר ראיתי הרבה אנשים רצים בחיים שלי, תאמינו לי.
צעירים, מבוגרים, מבוגרים יותר, אבל אדם בן 85- בכושר של נער
בתיכון? יש בזה משהו מעבר לכושר. אני חותם על כך.
לא יצא לי להכיר אנשים לעומק במהלך אותו היום, אולם יצא לי
לשמוע מספר שיחות קצרות בין אנשים. למשל ילד אחד ששאל את אמו
מתי מגיעים. נזכרתי בדבריו של הזקן שטען שאין יעד מסויים אליו
עלינו להגיע וקשקש עוד כמה משפטים על חופש ותקוות.
עוד שמעתי אדם שואל את חברתו "מתי כבר ממריאים מפה".
"אף אחד לא יודע" היא ענתה לו.
לרגע שאלתי את עצמי אם מישהו בכלל יודע פרט אחד אפילו פירור של
פרט על מה שקורה כאן. אפילו לזה לא מצאתי תשובה.
לרגע מסויים התחלתי להרגיש חוסר שליטה על הגוף שלי.
הרגליים כאילו רצו מעצמם ולקחו להם את האוטונומיה על זכות
התנועה שלי. ניסיתי לעצור בכל הכוח, באמת. לא הצלחתי. כבר לא
שלטתי בעצמי עד שיכולתי להפסיק להתאמץ ובכל זאת הייתי ממשיך
לרוץ. הרגשתי כמו דמות בתוך משחק מחשב, פרי מוחו של ילד בגיל
הגן השולט בגופי בעזרת מקלדת.
נתקפתי חוסר אונים. מסביבי החלו האנשים להגביר את מהירות
ריצתם. גם הם נראו בעלי חוסר שליטה על רגליהם, אך הם, לעומתי,
לא התרגשו מהעניין כלל.
הגענו למקום מרהיב ביופיו. דשא מלפנים מאחור משמאל ומימין. הכל
דשא. מרבד ירוק. הרגשתי כמו נמלה בעולם שכולו דשא.
לפתע התחלתי להתרומם. כולנו התחלנו להתרומם. תחושת הביטחון
שנתנה לי האדמה עזבה אותי ושוב הרגשתי בלתי נשלט. אולי זה
החופש אליו התכוון אותו אדם זקן. אולי בתשובה לשאלתו של הילד
הקטן לאמו סוף סוף מגיעים ליעד כלשהו. אולי לזה התכוון אותו
אדם כשדיבר על ההמראה. שוב התמלאתי תקווה. ריחפנו כולנו מעל
האדמה. פעם שנייה משאירים עולם שלם מאחורינו ונודדים כלהקת
ציפורים העפות אל ארצות החום. עם כל מטר של התרוממות כלפי
השמיים הרגשתי את אנושיותי עוזבת אותי והחלל הריק שהיא מותירה
אחריה מתמלא בחומר שהופך אותי למישהו אחר משהו אחר.
לרגע חלמתי על ארוחת הבוקר שאכלתי היום - דבר שנראה בלתי ניתן
להשגה עכשיו.
ריחפנו מעלה מעלה במשך עוד כמה דקות.
מגובה מסויים הצלחתי לראות נוף מוכר לי. זיהיתי מגובה עצום את
הבית בו אני גר. אפילו את המאפייה והמלצרית. במרחק לא גדול משם
ברחוב "ירושליים" פינת רחוב "חיים" ראיתי שני אמבולנסים ומשטרה
מפנים מישהו עם מכנסי ג'ינס פשוטים וחולצה שנראית כאילו פעם
הייתה לבנה (וכעת היא מוכתמת בדם, הרבה דם). אנשים לא זהירים
במיוחד בימינו, חשבתי לעצמי.
נראה כאילו מישהו נדרס.
חבל, מחר שנת 2001. נקווה שיצא מזה בחיים.