השעה הייתה ארבע וחצי בצהריים, אני חושבת.
ישבנו כמה חברים, חיכינו למשהו. לא ברור למה.
היו שצחקו, היו שצעקו, היו שעישנו, היו שקפאו מקור, היו שכמעט
מתו מרעב.
במבט כללי - הכל היה רגיל וטוב.

עד שהגיעה אלינו הבשורה. אותה בשורה שגרמה לי לחשוב אחרת.
לראות את החיים באור קצת שונה.

אני לא מאמינה שזה קורה לי שוב. לו שוב.

איך? איך אתה יכול לעשות להם את זה?
משפחה כל כך קטנה, כל כך שברירית, אבל כל כך חזקה!
אוי, כמה שאני מעריצה אותם!

ההודעה קצת גרמה לכולם להיות בשוק.
היא צצה לה משום מקום. כמה, כמה שאף אחד לא ציפה לה.

היא היכתה בי כל כך חזק. כמו איזה... כמו איזה...

כל כך קשה לי לתאר את מה שעבר עליי באותו רגע.
נכון, זה לא כל כך קשור אליי אישית, אבל משום מה, אני מרגישה
כל כך בתוך זה. כל כך קרובה לזה.
אולי כי אני קרובה אליו.

לא ידעתי מה לעשות באותו הרגע. חשבתי שאני עוד שניה פורצת
בבכי.
זה הדבר היחידי שרציתי לעשות. לצעוק לשמיים ,אולי מישהו יקשיב
לי, אבל זה לא היה כל כך במקום. לא כשכל החברים נמצאים שם.

אז חזרתי הביתה.
את כל מה שהיה לי על הלב, את כל המטען הרגשי הזה פרקתי החוצה.
לא יכולתי יותר לעצור את עצמי.

איך אפשר לעשות להם את זה? איך אפשר לקטוף מהעולם הזה שלושה
אנשים כל כך מקסימים שבאמת לא עשו רע לאף אחד?

חשבת פעם מה זה עושה להם?
איך הם מרגישים? איך הם צריכים להתמודד עם זה?
כנראה שלא, אה?

אני לא מבינה אותך, ומצטערת, גם לא אבין לעולם.

אוי, אלוהים, אין לך מושג כמה טעויות אתה עושה!
את כל התמימים, החפים מכל פשע אתה לוקח? דווקא אותם?
כדאי שתשלח מבט למטה, על העולם "המופלא" הזה שיצרת, ותראה מי
באמת ראוי לחיות את החיים "המופלאים" האלה ומי לא. אולי יהיה
לנו, כאן למטה, יותר טוב.

כי מתנות, אלוהים, לא לוקחים בחזרה.


משתתפת בצערך, ואיתך תמיד. לאורך כל הדרך.