זה היה היום השני של הטיול השנתי שלי, זה היה תחילת היום
הנסיעה ממקום השינה עד למקום בו אמורים להתחיל לטייל. אני
ישבתי לבד, כרגיל. אוטובוס מלא תלמידים ואני בין כולם יושב
לבד. האוטובוס היה מלא רעשים, כולם פטפטו על מה שהולך לקרות
היום ועל מה שקרה אתמול אבל אני ישבתי לי ליד החלון ורק היבטתי
לי החוצה, בעצם לא ממש היבטתי החוצה, יותר היבטתי על ההשתקפות
שלי במראה, על איך אני נראה והיכן אני נמצא וחשבתי על איפה
הייתי רוצה להיות. חשבתי על כך שאני יושב לבד, חשבתי על כך
שבעצם איני משתייך לשום מקום, על כך שאני למדתי 8 שנים באותו
בית הספר, עם אותה תדמית שפיתחתי לעצמי, עם אותו ייחוס עלוב
שקיבלתי ולאחר כל השנים האלה, אני מגיע לבית ספר חדש במטרה
לשינוי, במטרה לחידוש, לשיפור, אבל במקום זה דפקתי הכל והגעתי
שוב לאותו מצב, מכוער נשאר מכוער, עלוב נשאר עלוב ואני נשאר
אני.
לא רציתי לבכות שם באמצע האוטובוס, לא מספיק מה שחושבים עליי
עכשיו, אני לא צריך להוסיף על זה ולהפוך את עצמי לבכיין או
לרוצה תשומת לב אז החזקתי את הדמעות שהיו בעיניי.
תמיד יושב לבד או בחוץ, אף פעם לא ביחד. תמיד צופה מהצד כיצד
דברים משתנים, רק צופה אבל אף פעם לא נוגע, רואה אהבה, חושק בה
אבל לא מעז, רק צופה באחרים שבאים, לוקחים וזורקים בעוד אני רק
יושב, צופה ומקנא.

המראות מחוץ לאוטובוס כל הזמן התחלפו, השתנו בהתאם למקום בו
היינו אבל לא משנה לאן נסענו כשהסתכלתי בחלון עדיין ראיתי את
עצמי, את אותו אני לא רצוי. אותו אני שלא שייך ממש שייך לשום
מקום, לאף אחד. את עצמי שכולם מראים רצון בי רק כשאשר זקוקים
לי ולא שבאמת רוצים את חברתי, את אותו אני של רציתי בו אבל הוא
עדיין היה שם. המראות התחלפו, אני נשארתי.
וכך באמצע הטיול השנתי, באמצע שום מקום, באמצע האוטובוס כמעט
ופרצתי בבכי. על מה שהייתי בעבר, על מה שרציתי להיות ועל מה
שנהייתי למרות הכל.