אנחנו עומדים שנינו בתחנת הרכבת הישנה, מחכים לרכבת שתיקח
אותנו לגאולתנו.
אני מביט בך וחושב שחיינו יכלו להיות טובים יותר לו נשארת איתי
אולי עוד קצת, לומדת להכיר אותי עוד קצת, מתעלמת מהחסרונות.
את נותנת בי מבט חטוף ומסיטה אותו הלאה, מתבוננת צפונה, לכיוון
הפסים, אולי עכשיו הרכבת תבוא ואת תוכלי סוף סוף לגאול אותי
מייסוריי, או להכביד עליהם, אבל זה כבר תלוי בי.
אני חושב כל הזמן אם כדאי לעשות משהו, אם שווה לעשות משהו, כדי
להשאיר אותך איתי עוד כמה רגעים.

איך זה שאנחנו ביחד בתחנה הזאת כבר מספר שבועות ואת אפילו לא
מנסה לעשות משהו, האם אני אשם ? כל המחשבות האלה חותכות את
מוחי כמו זכוכית שבורה.
צלצול מפריע לי, את מוציאה פלאפון קטן ושחור, מסתכלת סביב שאף
אחד לא מאזין ומתחילה ללחוש בקול ענוג לאדם שבצד השני. אח,
ההוא בצד השני, מה לא הייתי נותן כדי להיות האיש הזה, אני בטוח
שהוא לא מעריך את העובדה שהוא מדבר איתך כמוני. הוא ?, האם זה
החבר שלך ?, את בוגדת בי ? כלבה !

אני מנסה להרגיע את עצמי, יכול להיות שזו סתם אימא שלך או חברה
שלך שמתעניינות בשלומך ויש לי עוד סיכוי ?
אוף, למה את לא מסתכלת לכיוון שלי, מה לא עשיתי כדי למשוך את
העיניים התכולות והעמוקות שלך ? שמתי עדשות, ג'ל חדש בשיער,
חצי בקבוק בושם, השעון היפה ביותר שלי, הבגדים הירוקים הכי
יפים שיכולתי ללבוש, אבל שום דבר לא מושך אותך, אולי את פשוט
לא אוהבת בנים ?, אז למה את לפחות לא אומרת את זה.

אני רוצה לקרוא את המחשבות שלך אבל לא יכול, אני לא מסוגל
להביא את עצמי לדבר איתך, אז לקרוא את המחשבות שלך, מוגזם
מדי.
אני מביט בשעון של התחנה, הוא מקולקל, על ידך החשופה גם אין
שעון, את חייבת לשאול מישהו מה השעה, מתי הרכבת צריכה להגיע,
אני פה לעזאזל, תדברי איתי.
אני יודע שיש הרבה בנות שהיו מתחברות איתי ולא נותנות על כך
מחשבה שנייה, אבל אני לא מסוגל לראות אותן, לרצות אותן, לחשוב
עליהן, את לא מבינה שאת היחידה בשבילי ??

לפתע מגיע מאחור בחור בן-גילי, מראהו לא שונה כל כך משלי, הוא
קורא בשמך ואוסף אותך בזרועותיו. אתם מתנשקים בלהט, לא שמים לב
לסביבה או לי, לא לי ולא לדמעתי שנופלת לאיתה על הלחי. אני
מקלל את העולם בלב.
אני שומע צופר מתקרב ומביט צפונה, לכיוון הרעש, למעלה לשמיים
ואז למטה, לפסים. המוח שלי ריק עכשיו, כמו הלב שלי.

הצופר מתחזק, הרכבת ואיתה הגאולה קרובה יותר מתמיד, את עדיין
בשלך ולא איתי, הזרועות שאת מחזיקה, לא שלו היו צריכות להיות
אלא שלי. אבל מה אכפת לך, את בטח שמחה, לא רוצה לדעת מה קורה
איתי.

הרכבת מתקרבת, אני קופץ אליה מוקדם מדי, כמתוכנן. היא מגיעה
שניות אחרי.

נגאלתי.

אני כבר לא חושב עליך, מעניין מה את חושבת עלי.