מה, אני בחוץ?
האם זהו חם השמש שאני חש על עורי החיוור או חום המרק שדל
שנהגתי לאכול? האם האוויר שאני נושם הוא האוויר שנישא אלי
ממרחבי השדות הפתוחים או אוויר הצחנה שבתאי האם הצבע הירוק הזה
הוא צבעו של שדה הדשא או האזוב על הקיר? ואדום, האם זה צבעה של
פרוסת אבטיח עסיסית או של דמי הניגר מידי שחבטה כל הלילה
בסורגים? ומה אעשה בכל האפשרויות הללו? ללכת יותר מ 4 צעדים
לאותו כיוון, ולפתוח דלתות בעצמי? ומה באשר אותם הרגלים? אותם
הקווים הלבנים שצוירו בגיר על הקיר, אותם הקווים שספרו את
הימים? והיכן אמצא מקום לינה, שאין לי קרוב, או שמה עדיף לי
לישון ברחוב מאשר בתא הקר.
קצר היה אותו מעשה שהביא אותי לכאן, ישבתי בחצר ביתי שם אכלתי
אבטיח.
אדום כמו דם ומתוק כנוזל הטהור הנמצץ מקנה הסוכר. ישבתי כך
כשלפתע קמתי והרגתי תייר (אמריקאי). פושע נתעב אנוכי, שכן
כשעזבתי את הגן שלמעלה בדרכי להיוולד להוריי החדשים, שאלני
מלאך: "התרצה בשפיות" ועניתי: "תודה לא, אני מלא". כך שהגעתי
למטה ופגשתי את הוריי נמלאתי בתודה למלאך הנחמד שנתן בידי לא
להיוולד למודעותו של העולם הנורא. 26 שנים יותר מאוחר שפיותי
עדיין חסרה, אך לא לי, אני מרוצה אותו עולם נורא עוד לא חדר
תחת קליפת השיגעון העוטפת אותי. 26 שנים אחר כך, עבר תייר מול
חצר ביתי הוא הביט בי ובאבטיח, האבטיח נעלב ואני יצאתי לעזרתו
של הפרי וזרקתי את הסכין המלא בדמו המתוק של האבטיח שיתערבב
בדמו המלוח של אותו תייר. בתאי הקר היה המצב קשה שכן האוכל לא
היה מתוק והקיר לא היה חם כיום הקיץ אלה קר כליל אביב, ומחלון
תאי היה ניתן לצפות רק על בוץ, ולא אבטיח אחד ניראה לעין, שכן
התגעגעתי לאבטיחי ולדמו המתוק. יש להזכיר שדמו של התייר היה לא
טעים כלל, ופניו הכעוסים שענד בלא ניע לא העמיסו על תאבוני.
היום ביום שחרורי הבטיח לי שותפי לגוף שנלך לרכוש אבטיח,
לצערנו עכשיו ימי החורף. הכעס הגועש בי נותן לי תחושת מליחות
בפי, היא מזכירה לי את דמו של התייר. רוק ניגר מפי כשאני ניזכר
בשילוב המצוין של מתיקות האבטיח ומליחות התייר, נידמה לי
ששמעתי במקום מסיום שמליחות גבינה "משתלבת בסימפוניה של טעמים"
יחד עם אבטיח, הדם גם הוא "משתלבת בסימפוניה של טעמים" עם
אבטיח, אולי מפני שגם הוא מלוח? בין כך או כך, אני לא ארצח
שוב, הגעגוע לאבטיח שחוויתי גובר על רגשות השנאה והמרירות. אני
לא ארצח, אני אמצא לי פרי עסיסי וטעים, כך אמרתי לי. לצערנו,
רב פרות החורף אינם מתוקים ולאף אחד מהם אין מרקם עסיסי כשל
האבטיח. אין זה מפליא שאני מעדיף את הקיץ, שכן ככל הנראה גם
האבטיח מעדיף אותו, ושלושתנו תאומים בנפש.
האבטיח הוא זה שמסמל את הקיץ, יאמרו אנשים שהים מסמל את הקיץ
אך מי טיפש דיה לחשוב שים לא נמצא צמוד לחוף גם החורף? יאמרו
אנשים שאת הקיץ מסמל החם, למי מאתנו אין תנור שיחממו בחורף.
יאמרו אנשים ישנם פרות אחרים שבשלים רק בקיץ, ואני אומר, ומי
מהם משתווה לאבטיח בגדלו וטעמו ומתוק כנוזל הטהור הנמצץ מקנה
הסוכר?
אהבתי לאבטיח אינה אובססיה, ואינה מקרית, הלו איזה משוגע שטעם
אבטיח לא ילך וירצח למענו וייתן את נפשו למען מעם הדם של אבטיח
טרי שנאכל ביום קיץ חם על מרפסת של בית?