סידרתי לי פינה קטנה ושקטה.
שולחן מעץ, כסא קטיפתי ומנורת שולחן עמומה.
עט, נייר, חפיסת סיגריות, מצית ומאפרה.
לעיתים נדמה כי זה כל מה שאני צריכה.
"הוי אמסטרדם", נהגתי לומר, לחשוב ולכתוב.
והנה אני כאן.
כשיורד הליל על העיר ועליי, מעריכה את חיי השגרתיים יותר
ויותר.
עכשיו יודעת אני, כי בריאותי, משפחתי וחבריי הינם הנכס היקר לי
ביותר.
תוהה מדוע מייחלת אני לעוד.
האין לי כמעט כל הדברים להם זקוק האחד?
"אם אכתוב, אתייצב. אם אכתוב, אתייצב".
ממשיכה אני להזכיר לעצמי, כי הכתיבה הינה כח התבטאות שניתן לי,
וכי ישנם אנשים להם אין מין כח שכזה.
ישנם אנשים להם אין אפילו לחם וקורת גג.
אמנם לפעמים אופפת אותי הרגשת הבדידות, אך בתוך תוכי יודעת
אני, כי אינני בודדה.
ולמרות זאת מתגעגעת לאמא שהלכה ולא חזרה.
מתגעגעת לאמי שמעולם לא ידעתי.
מפחדת להפתח לכאב אך יודעת כי הדחקה זו - בה נפשי שרויה, תתגלה
בסופו של דבר כהרסנית.
להתייעץ בו אוכל כל ימי חיי, אך האם יוכל להחזיר לי את אמי?
האם אי פעם אהיה מאושרת כשאינה פה עמי?
האם אוכל להיות מאושרת בדרכי אל החופה?
וכשיוולד ילדי הראשון, שלא יכיר את סבתו ושסבתא לא תכיר אותו?
ומה אומר לו כשישאל?
שוב אותה הרגשת פחד מוכרת באישון ליל נורא,
כשאמא שוכבת לה באדמה הקרה, כשרוחות מנשבות ומקפיאות את גופה.
אם רק תחזור, יעלם כל הפחד, תעלם החרדה. אחת ולתמיד לבלי שוב.
אך אמא היא זו שנעלמה לבלי שוב ועמה נעלמה כליל גם התקווה.
איני יודעת כיצד עליי לנהוג ואיך להשיבה.
מדוע כך קרה דווקא לי אני תוהה.