מבוסס על "עם טליה" של שלומי שבן.

אני שונא אתכם, באמת.
במשך שנים, במקרה הטוב, יכולתי רק להסתכל עליכם בקנאה, ובאמת
ש"למה" זה מיותר לגמרי.
בכל זאת למה?
כי יש אנשים. ויש אתכם.
ויש את טליה.
באמת, לטליה יש הרבה הרבה מעלות.
יש בה מין יופי כזה, תמיד יש לה ספר בתיק והיא יכולה לגרום לך
להרגיש כאילו אתה כל-כך מאושר - נפלא.
אבל יותר מהכל, טליה היא כרטיס. והסיבה הפשוטה שדווקא טליה,
היא שטליה זה אתם.
עם טליה - אנקום בכולם.
טליה היא תקווה, טליה היא כרטיס לאושר, היא כרטיס לשלמות, כי
הרי מה יש לכל הטליות האלה שאין לי?
טליה תהיה הזרקור היפה שלי -עם טליה אתם תהיו חייבים להבחין
בי, ולראות כמה בעצם אני אתם.

בוקר אחד לא יהיה סתם עוד בוקר.
זה יהיה בוקר שלם שיוקדש רק לי.
טליה תיגש אליי ותגיד שכבר מזמן היא שמה לב שאני נו-רא חמוד,
ותחמיא לי על משהו שאני אלבש, ואז תהיה שתיקה לא מביכה, ואז
היא תרים את ידה הדוממת ותאיר אל עבר הפרצופים הכי מחייכים
והכי יפים שראיתי אי פעם.
והבוקר מתחלף לצהריים של אושר, אפילו השמש זזה קצת בשביל לקבל
זווית יותר טובה עלינו.
הערב קצת קר, וטליה עוטפת אותי בידיה האוהבות, שאני לא אתקרר.
שלוליות הנקמה הרדודות שלי התאדו כבר מזמן לנוכח ידיה החמות של
טליה, במקומן נבנו גורדי שחקים של גאווה מוצדקת, איך זה מרגיש
בחיקי טליה?
ספרי להם!

ובוקר אחד טליה תעזוב אותי, כנראה בשביל מישהו קצת יו-תר חמוד
ויותר לבוש, וגם אתם תעזבו אותי, לא תסתכלו אליי במסדרון, לא
תציעו לי מהסנדוויץ' הטעים שלכם שהוכן ביד הורה מגוננת, חרושת
קמטי אהבה, למה שלא תאהבי אותי, טליה?
קמטי אותי בחיבוקך האוהב, טליה!
הרי אני כל-כך תלוי בך, טליה, למה שלא תרצו אותי?
למה שלא תצאו איתי לסרט רומנטי, למה שלא תנשקו אותי לאור
הכוכבים?
למה, טליה, למה שלא אוכל לכסות את עצמי באלפי טליות קדושות,
טהורות, אדירות שיגרמו לי לזהור משמחה?

וברגע שתביני, טליה, ברגע שתביני כמה שווה להבחין בי, אני
אאסוף את רסיסי הנקמה האוהבת שלי, אעטוף אותם בחיוך המקסים
שכבר מזמן שמת לב אליו, ואנקום בכולם.
(עם טליה.)