ושוב, פעם אחרי פעם, אני רואה שאני שונה. לא כמו שאר חיות
האדם הממלאות את הבריאה. האידיאלים הממלאים את ליבי, מקומם לא
יכירם בממלכת אנוש. מקומם לא יראה בתקופה מלאת אימה זו. עיני
נשואות אל עתיד יפה אך ליבי מושך אל נבכי הזמן, אל מעבר
להיסטוריה.
אהבה צריכה להיות מוחלטת!
כבוד חייב להיות שלם!
וחברות... חברות היא לנצח נצחים.
כמו קסם עתיק משכבר הימים, נעלמים ערכי החברה לנצח ואנו חיים
בחושך, כמו עכברושים בספינה טובעת.
ושוב, פעם אחרי פעם, ניצת בלבבי שביב של תקווה, על חיים שלא
נועדו להגמר, כי אם להחיות לנצח בלבבות אחים ובנים.
ושוב, פעם אחרי פעם, מתה התקווה רק על מנת לקום מן העפר.
השנים חולפות ועל הערכים אני לא מוותר, נאחז בשארית כוחותי שלא
ייעלמו לעד. כמו סיפור שלא נגמר, אני מרגיש איך ציפורני מגרדות
חומה של אפתיות של חוסר הבנה, ויודע.
פעם אחרי פעם אני שוקע בתהום הנשייה והשיכחה.
ויום אחד, אני יודע, לא אקום עוד.
לעולם