"אאאאאפצ'י". "לבריאות, חטפת צינון?", שאלה אותי אמי. "כן, אני
חושבת. איפה יש טישו?", שאלתי. "קחי", אמי אמרה תוך כדי
שהעבירה לי את הטישו. "בדקת אם יש לך חום? אולי את חולה
בשפעת?" אמי החלה לדאוג, "רק אל תדביקי אף אחד, שמעת?". צחקתי,
גם אמי צחקה. "את נשארת בבית היום, טוב?", אמי שאלה ועניתי
בעצב מזויף "טוב". התעוררתי. האף שלי היה סתום, בדיוק כמו
בחלום. "את כבר ערה? מה קרה?", אמי שאלה. "אני מצודדת", אמרתי,
"נראה לי שזה שפעת". "מאיפה את כל-כך בטוחה פתאום? בדקת עם יש
לך חום?", אמי שאלה. "לא בדקתי, אבל אני לא מרגישה כל-כך טוב",
אמרתי בתקווה שהיא כבר תאמין לי, כי זאת הייתה האמת. "למה איזה
מבחן יש לך היום?", אמי שאלה בסקרנות. "אין לי דווקא מבחן
היום, עכשיו את מאמינה לי?", שאלתי חצי מרוגזת. "ומה עם מחר?
מחר יש לך מבחן?", אמי שאלה שנית. "אין לי מבחן גם מחר!",
צעקתי צעקה חלשה. "בכל מקרה, זה רק צינון, את הולכת לבית-ספר
היום", אמי אמרה בנחישות. "מישהו אמר שאני לא הולכת?", אמרתי
בניסיון להתחכם. למחרת בבוקר, כל הראש שלי כאב. "יש לך חום?",
אמי שאלה. "לא, אבל ממש כואב לי הראש, הוא ממש בספירה עד עשר
עמוד להתפוצץ!", עניתי בתקווה שתאמין לי הפעם. "אין חום, את
הולכת לבית-ספר!" אמי אמרה. באותו יום כשחזרתי מבית-ספר עדיין
לא הרגשתי טוב אבל הפעם גם היה לי חום. כשהתקשרתי לחברה שלי
היא אמרה לי שגם לה יש חום וכואב הראש. היא גם אמרה לי שמקודם
דיברה עם עוד כמה אנשים מהכיתה שלנו והם אמרו לה שגם הם חולים,
וגם כואב הראש. סיפרתי את זה לאמי והיא אמרה "נונסנס!, לא יכול
להיות שכל הכיתה שלך נדבקה ממך". "עובדה שזה מה שקרה" אמרתי
בכעס. "זה עדיין לא אומר שאת לא הולכת לבית-ספר. נראה, אם יהיה
לך חום בבוקר לא תלכי לבית-ספר אבל עם לא יהיה לך חום את הולכת
כמו גדולה לבית-ספר" אמי אמרה בנחישות. כל-כך רציתי שבבוקר
יהיה לי חום, רציתי להוכיח לאמי שכשאני רק אומרת שאני לא
מרגישה טוב זה אומר שאני לא מרגישה טוב. הגיע הבוקר, ולא היה
לי אפילו זכר לחום, וכמובן שכתוצאה מכך הלכתי לבית-ספר.
בבית-ספר כל החברים שלי היו מצוננים. לא למדנו באותו יום וזה
בגלל שכל המורים של אותו יום היו חולים, חשבתי שכנראה גם אותם
הדבקתי. אותו דבר קרה גם ביום שאחרי רק שהפעם היינו ממש לבד
בבית-ספר. רק התלמידים הגיעו, וזה גם רק בגלל שההורים הכריחו.
אף מבוגר לא היה בבית-ספר. לא היו מורים, לא מורים מחליפים, לא
מזכירות ואפילו לא מנקים, כולם חולים. ילדי המועצה החליטו
להפוך את בית הספר
לבית-חולים-של-ילדים-שההורים-שלהם-לא-מאמינים-להם-שהם-חולים.
הם אפילו הכריזו על כמה תלמידים שהם יהיו רופאים רשמיים של
בית-ספר. אף אחד לא באמת טיפל בנו, פשוט היה לנו כל-כך משעמם
שאפילו חצי בית-ספר רצה להתחיל ללמוד. מאז ההורים שלי מתנהגים
בדיוק כמו שהם התנהגו בחלום, הורים דואגים.