הקנרית בכלוב המשיכה לשיר בקולה הערב
ואני הרגשתי מלאת חיים.
קולה הערב נתן לי חיים, תקווה וטוהר.
היא זו שגרמה לי להמשיך להאמין.

יום אחד, היא הפסיקה,
והרגשתי שכל החיים מתרוקנים ממני אט אט.
כשלא שמעתי את קולה, הרגשתי התקווה מתעופפת ממני והלאה.
כבר לא היה לי למה לצפות,
במה להאמין, ולמה לקוות.

הרגשתי שאין טעם.
בלי החיים שלה אין לי חיים.
אין לי תקווה, אמונה ואהבה

אף אחד לא הבין.
לא אותי, ולא את ההתנהגות שלי

הרי מה כבר יכול להיות לא בסדר בילדה שהקנרית שלה נשתתקה?
מה יכול להיות שונה?
למה היא כל כך עצובה?

עד היום לא מצאתי את הקנרית שלי,
אבל לכם אני מאחלת שתמיד תמצאו את התקווה שלכם,
ולעולם אל תאבדו את האמונה...