נהג  מונית.
תהילה זעירא.

ב-1980 נערך הכנס הפמיניסטי בימק"א ירושלים. גרתי אז בחיפה.
הזמנתי מקום במוניות "אביב" לשעת סיום עבודתי. זה היה ערב חג
השבועות וידעתי שאגיע לירושלים מאוחר ותהיה לי בעיה להגיע
מתחנת "אביב" לימק"א.

היינו במונית שבעה נוסעים מלבד הנהג. חמישה מהם היו בדרכם לשדה
התעופה, ופנטזו בקול על הטיול הצפוי להם. הגענו לנתב"ג - שם
ירדו חמשת הנוסעים. נשארנו שניים - בחור שישב בספסל האחורי
ואני ליד הנהג. עוד לא עזבנו את השדה - הנהג פתח את מכנסיו
והוציא את אברו החוצה. מיד התחלתי להתענין בנוף כאילו שום דבר
לא מעסיק את דעתי יותר ממה שנשקף מהחלון. היה ברור לי שאני
מתנהגת בצורה מפגרת ובלתי הולמת לחלוטין.

תוך דקות אחדות התעשתתי. מן הסתם מה שהכניס בינה בלבי היתה
הידיעה שאני נוסעת לכנס פמיניסטי. אמרתי לעצמי - את נוסעת לכנס
פמיניסטי ומתנהגת כאילו אין לך כל מודעות! עליך לפעל!!

פניתי לנהג ואמרתי לו: עכשיו תסגר את המכנסים!
"חם, חם היום" ענה הנהג.
אמרתי: "לכולם חם אבל איש לא פותח את המכנסים"! הגיע תורו של
הבחור בספסל האחורי להתענין בנוף. אבל מאותו רגע בו התחלתי
לפעול היה ברור לי שלא אניח לו. הבטחתי להתלונן במשטרה וכן
במוניות "אביב". הוא נבהל והתחיל להתחנן על נפשו.
"בבקשה" אמר, "אל תעשי את זה. יש לי שבעה ילדים ואני צריך
לפרנס אותם. אקח אותך בירושלים לכל מקום שאת צריכה". הייתי די
קשוחה אתו והאמת היא שרציתי מאד להתלונן עליו ביחוד כדי ללמד
אותו לקח, אבל הוא המשיך והמשיך לבקש ממני שלא אתלונן. וכך
זכיתי להסעה ממוניות "אביב" לימק"א.