לא, מעולם לא התביישתי במה שאני.
נעים מאוד, שמי גידי - וכן, אני הומוסקסואל מוצהר. כן, שמעתם
נכון, הומו. אבל אני לא מניף דגלי גאווה ברחוב, אני לא צועק
לכל העולם "אני הומו ואני גאה!" אני מתלבש בבנאליות להחריד
ואין לי תמונות של גברים מסוקסים על הקירות.

כפי שאני זוכר את עצמי, מאז היותי ילד קטן הייתי בעל מודעות
עצמית גבוהה, הייתי בוגר הרבה יותר מילדים בגילי וכנראה בגלל
זה אף פעם לא הייתי מסתדר עם הילדים בכיתה שלי והייתי נוהג
להתבודד. כבר מגיל קטן יחסית צצו סימנים למה שהולך "להתרחש"
בעתיד - אהבתי לשחק בבובות (אבל גם נורא אהבתי מכוניות
וחיילים), הסתדרתי יותר טוב עם בנות מאשר עם בנים, העדפתי
מחניים על פני כדורגל וכדורסל ועוד כל מיני סימנים קטנים פה
ושם.

גיליתי על מין בערך בגיל 6, אוי בת דודה שלי הזאת, גזלה ממני
את התמימות!
היא הראתה לי ספר (שאני התנגדתי לקרוא אותו בהתחלה כי היה כתוב
שהוא מותר לקריאה לילדים מעל גיל 7... הייתי ילד טוב, אה?).

בגיל 9 או 10 בערך גיליתי על ההומוסקסואליות, ועוד הפעם, מבת
דודה שלי. לא זוכר מתי זה קרה בדיוק, אבל אני זוכר שצפינו
באמ.טי.וי והיה שם קליפ של רובי וויליאמס, ואז בת דודה שלי
אמרה לי שהוא הומו (והוא לא), כמובן שישר שאלתי אותה מה זאת
אומרת, הומו. היא אמרה לי שהומו זה אחד שאוהב בנים. לא זכור לי
איך הגבתי לכך אם בכלל,  אני גם לא חושב שהבנתי אז שאני, הומו.
מוקדם מידי לדעתי.

בגיל 12 כבר הייתי בטוח לגמרי שאני הומו, בעיקר אחרי שנמשכתי
לחבר מאוד טוב שלי, אני זוכר איך קינאתי בחברה שלו. דחקתי את
הרגש הזה, התעלמתי ממנו לגמרי, אפילו הייתה לי חברה אחת בכיתה
ו'. מאוד משעשע לדעתי, היינו "חברים" במשך שבועיים.

לא חשבתי על העובדה שאני הומו, ותמיד הייתי, איך לומר - מעדן
את שפת הגוף שלי, הייתי מנסה לדבר כמו בן "רגיל" לגמרי. לא היו
רואים עלי, אבל בכל זאת מידי פעם קרו לי כל מיני מקרים
מביכים.
למשל בכיתה ז', ישבתי בספרייה לתומי וניגש אלי ערס מהכיתה שלי,
נגע לי בצוואר ואמר "איזה צוואר חושני יש לך" ובטעות נפלט לי
"ואני חשבתי שאני הומו!" עדיין זוכרים לי את זה! זה קרה לפני
חמש שנים ועדיין זוכרים לי את זה! עוד מקרה נוסף קרה לי בכיתה
ט' - בא אלי ידיד שלמד איתי בכיתה, הייתי צריך לעזור לו
באיזשהו מקצוע. כמובן שאתם יודעים שללמוד, לא למדנו, שיחקנו
במחשב. הוא חיטט לי במחשב ומצא אצלי תמונה של שני גברים
עירומים כביום היוולדם. ישר הוא התחיל לשאול אותי אם אני הומו,
והכחשתי עד הסוף, לא הייתי מוכן שמישהו ידע עלי, זה היה הפחד
הכי נורא שלי אז. המצאתי סיפור הזוי על כך שזאת מתיחה של בן
דוד שלי, וזה עבד, למזלי.

לא עסקתי בנושא הזה כמעט עד גיל 15, אבל אז צצו כל השאלות על
העתיד, על החברה שמסביב וכל מיני שאלות אחרות. לקחו לי חודשיים
שלמים בשביל להיכנס לאתרים בהם מסבירים על ההומוסקסואליות ועוד
כחצי שנה בשביל להירשם לפורום "גאווה צעירה" בתפוז.
קצת לפני יום הולדת ה-16 שלי (לפני שנה וכמה חודשים סך הכל),
נרשמתי סוף-סוף לפורום "גאווה צעירה" שם הכרתי המון אנשים
שהסיפור שלהם לא כל-כך שונה מהסיפור שלי, חלקם אף כיום חברים
מאוד טובים שלי.

אחרי כמה שבועות בהם הייתי חבר בפורום, שקלתי ברצינות לספר
לידידה הכי טובה שלי עלי, יציאה מהארון לגמרי נראתה אז עוד כמו
חלום רחוק שיתרחש רק אחרי גיל 20. פורים הגיע, כמה אירוני שבחג
המסכות החלטתי להוריד את המסכה הכי נוראית שהייתה לי, ולספר
לידידה הכי טובה שלי.
אני זוכר טוב מאוד מה הרגשתי כמה דקות לפני אותה שורה גורלית
ששינתה לי את כל החיים. הלב דפק מהר, חשבתי שאני על סף עילפון,
כמעט קיפלתי את זנבי. השעה הייתה 2 בלילה, יום שלישי,
18.03.2003, אותה ידידה בדיוק התחברה לאיי סי קיו, ואז שלחתי
לה הודעה "עינת, יש לי משהו לספר לך, אבל בתנאי שתבטיחי לי שלא
תספרי זאת לאף אחד!" זהו, אין דרך חזרה, החיים שלי עומדים
להשתנות! כמובן שהיא החלה לשאול שאלות ולדאוג, ואז שלחתי לה את
ההודעה שלא האמנתי שאי פעם אשלח, שאני הומו! היא ישר כתבה לי
שלא יפה לצחוק על הומואים, איזה מותק היא, נכון?
היא חשבה שאני שיכור, למען הסר ספק, אני כמעט ולא שותה
אלכוהול, אז אל תחשבו שאני איזה אלכוהוליסט. בסוף שהיא האמינה
לי ואתם לא מאמינים איזו אבן ירדה לי מהלב, נעשיתי לאחד האנשים
הכי מאושרים בעולם. כמובן שהיא התחילה להציף אותי בשאלות, ואז
הלכה לישון.

יום עבר, יומיים, שלושה, חופשת פורים נגמרה. יום שישי
21.03.2003. אחרי שהבנתי שאולי זה לא נורא כמו שחשבתי לספר על
כך שאני הומו, החלטתי לספר לאנשים שקרובים אלי. וכך, בהפסקה
קראתי לחברים שלי אחד-אחד וסיפרתי לכל אחד בנפרד. כולם בלי
יוצא מן הכלל הופתעו לגמרי, ילדה אחת אפילו חשבה שהייתי דלוק
עליה, משעשע. הספקתי ביום אחד לספר ל- 20 איש!
זה הגיע למצב אבסורדי לחלוטין, היו לי כמה ידידים שפשוט באתי
אליהם ואמרתי "היי, ד"א, אני הומו"
כמובן שהם היו בשוק מוחלט.

המגמה הזאת נמשכה עד ליום שלישי, האחד באפריל.
בשעה השנייה באותו יום, בשיעור מדעי המחשב, שלחתי פתק לחבר טוב
שלי ובו כתבתי את מה שאני מתכוון לעשות, הוא ישר אמר לי שאני
משוגע אם אני אעשה דבר כזה. בערך עשרים דקות אחרי תחילת
השיעור, קמתי, עמדתי בערך כחצי דקה, כמובן שאף אחד לא הבין מה
קרה ואמרתי: "החלטתי לצאת מהארון". בערך חצי מהכיתה שלי ידעו
עלי כבר, אבל הם הסתכלו עלי כמו משוגע בגלל שאמרתי דבר כזה,
אלה שלא ידעו היו בשוק מוחלט, אחד מהתלמידים אפילו נפל מהכיסא,
ממש סרט.
המחנכת שלי גם ידעה, אבל גם היא הייתה המומה שאמרתי את זה בפני
כל הכיתה ועוד בצורה כזאת.
כמובן שאלה שלא ידעו היו בטוחים שאני עובד עליהם, אבל בסוף
כולם האמינו.

אני מוכרח לציין שכולם הגיבו מצוין וקיבלו אותי כמו שאני, הכי
משעשע זה שעכשיו אף אחד לא קורא לי "הומו", לפני שיצאתי מהארון
דווקא כן קראו לי כך מידי פעם. הייתי בטוח שתוך כמה שעות כל
השכבה תדע על היציאה שלי, למרבה הפלא רק אחרי כחודשיים החלה
השמועה להתפשט. זאת הייתה תקופה מוזרה ממש, אנשים היו נגשים
אלי ושואלים אותי אם אני באמת הומו, והיו מתעניינים, כולם אמרו
לי שהמעשה שלי היה ממש אמיץ, חלק הוסיפו גם שהוא היה משוגע
לגמרי (אני מסכים איתם לחלוטין). השיא לדעתי היה בערב, כשאימא
שלי חזרה הביתה. השעה הייתה 7 בערב, אימא שלי הייתה במטבח.
ניגשתי אליה ואמרתי לה שיש לי משהו לספר לה, אימא שלי ישר
התחילה לדאוג לי ולשאול מה קרה, ואז אמרתי לה "אימא, אני לא
נמשך לבנות". אימא שלי הסתכלה עלי ושאלה "זאת אומרת שאתה נמשך
לבנים?" הנהנתי. ישר אימא שלי אמרה לי שהיא אוהבת אותי ולא
משנה לה מה אני ואיך אני, ושאני הבן היחידי שלה והיא תאהב אותי
תמיד, אני מת עליה! אין כמו אימא שלי!

וכך יצאתי מהארון, בקצרה, כי קרו המון אירועים שלא ראיתי לנכון
לציין. כרגע זה נראה לי כמו עבר רחוק, החיים שלי השתנו לגמרי
מאז, מבחינתי לפחות. נעשיתי בנאדם הרבה יותר פתוח וחברותי,
הכרתי המון אנשים חדשים ונעשיתי פעיל בחברה.
נחמד כאן בחוץ, מחוץ לארון.