נתקעתי עם מתנת יומולדת. היא לא שלי, המתנה, היא של חברה שלי.
לשעבר, הכוונה. לא המתנה, החברה. עדיין קורה לי שאני שוכח
להוסיף את המילה הזאת, לשעבר. אולי כי נוח לי לשכוח. זה
מעניין, שקל נורא להוסיף אותה לדברים גדולים, כמו: "לשעבר ראש
הממשלה", "לשעבר קצין תותחנים ראשי", או "לשעבר מנהל סניף הבנק
הבינלאומי הראשון בסניף בן-יהודה בתל אביב", אבל בשביל לצרף
אותה לביטוי קטן כמו "החברה שלי", יש צורך בזיכרון לא סלקטיבי
ובמשאבים נפשיים לא מבוטלים, שלא תמיד נמצאים בסביבה.

בקיצור נתקעתי עם מתנת יומולדת לחברה שלי לשעבר. מה-זה שווה.
המתנה, לא החברה. בעצם גם החברה. וואוו כמה שהיא הייתה שווה.
למה "הייתה"? היא בטח עדיין. אנחנו כו-לה שבועיים לא חברים,
וקשה לי להאמין שבפרק זמן כל-כך קצר היא עברה שינוי כל-כך
גדול, ועוד לרעה. אני רוצה להאמין שזה כן ככה, אבל איזה בן לא
רוצה לחשוב, שברגע שהחברה שלו הופכת ל"לשעבר", היא גם עוברת
איזו מטמורפוזה ונהיית מפלצת שמנה, עם חצ'קונים וכל מיני סוגים
של שיעור לא קונבנציונלי. כזאתי, שכשואלים אותך איך היא נראית,
אתה אומר שלא התאהבת בה בגלל המראה, אלא בגלל היופי הפנימי
שלה. אבל אני יודע שלא אלו הם פני הדברים, אז כמו שאמרתי -
שווה ברמה. שוות ברמה, הכוונה. המתנה והחברה.

איך נתקעתי איתה? אני מניח שהכוונה למתנה? אז ככה: זה היה בערך
שבוע לפני יומולדת 18 שלה, שאמור היה להיות אירוע בקנה מידה
עולמי. 18 זה הרי לא עוד יומולדת. יש כאלה שאומרים שזה
היומולדת. ככה, שמין הסתם, האנשים שמקורבים לכלת השמחה, בטח אם
זה החבר, ובטח אם זה אני, נכנסו להיסטריה קלה, כשהם - למה אני
אומר הם, מאיפה אני יודע? בואו נשים את הדברים על השולחן,
מדובר בי - בקיצור אני, עוד לא היה לי מושג מה אני רוכש לגברת.
מה עושים במקרה כזה? - למה עוד פעם "עושים"? סיכמנו שמדובר בי
- אז מה אני עושה? התשובה דווקא די ברורה במקרה כזה. כמעט כל
חבר, שהיה פעם במצב דומה של פאניקה קלה, יודע אותה: לבקש
מהחברה הכי טובה שלה לבוא איתך לקניון, כדי שהיא תעזור לך לא
לצאת דביל. ככה אתה מוודא, שמה שלא תקנה, לא יוכל לשמש נגדך
כלי נשק, שאם הוא ייזרק עליך כתגובת זעם לגיטימית לשטות שקנית,
עלול לגרום לך חבלות גופניות רציניות. בסופו של דבר, ולהפתעתי
הרבה, עליתי אני בעצמי על רעיון לא רע, ואם יורשה לי - לא רע
בכלל, למתנה. אפילו הוצאתי עליה סכום כסף נכבד, כדי שיהיה לי
תירוץ בתור קלף אחרון - אם בכל זאת זה לא ימצא חן בעינייה -
שלפחות, אם לא מחשבה - השקעתי את מיטב משאביי לנושא.

שמח וטוב לב, ששבוע לפני המועד המיוחל כבר יש בידי מתנה שלא
תבייש אותי ואת המעמד, ואפילו ברכה עם השילוב האולטימטיבי בין
השנינות והקלישאיות, יצאתי את ביתי לקראת פגישה סולידית עם
חברתי דאז. (שלא לבלבל עם חברתי לעתיד דיאז. קמרון דיאז,
הכוונה). קרה מה שקרה, מכל מיני סיבות, נאמרו הדברים שנאמרו,
ונפרדנו. לשלום, הכוונה, ולא להתראות. כן, רע לי עם זה, אבל לא
צריך לעשות מזה ביג-דיל. על הפרידה אני אתגבר, אבל על המתנה...
איתה אני תקוע.

נתקעתי עם המתנת יומולדת ואני לא ממש יודע מה לעשות איתה. ולא
שלא היו לי רעיונות והצעות. היו. הם פשוט לא היו הכי פרקטיים.
המתנה הזאת זה לא משהו שאתה נותן לאמא שלך או לאחותך, בטח לא
לחברים שלך או לחברות של החברים שלך (בעיקר אם בריאותך ושלמות
גופך יקרים לך. לי הם כן). אני גם לא יכול להחזיר אותה, כי
הייתי כל כך בטוח בעניין של המתנה, שזרקתי את הפתק החלפה.
ההצעה הכי נורמלית שמונחת כרגע על השולחן, היא לחכות לחברה
הבאה (קמרון דיאז, למי שעוקב). אבל אם היומולדת שלה יהיה עוד
הרבה זמן? אני לא אשמור את המתנה אצלי כל כך הרבה, זה לא עסק.
ובתור סתם מתנה לתת לחברה? גם זה בעייתי. כי בתור מתנה ראשונה
שאתה נותן לבחורה, אני לא יודע איך להגיד את זה, זה קצת מוגזם.
היא עוד תתחיל לטפח כאלה ציפיות ליומולדת שלה, שכל דבר שיהיה
כרוך בפחות משבירת כל תכניות החיסכון שלי, לא בדיוק יעמוד
בסטנדרטים.

ככה שבינתיים היא עוד אצלי, המתנה. לפחות עד שאני אגיע לאיזה
סוג של החלטה. חשבתי שאולי בסוף אני אשאיר אותה לעצמי. אולי
אני אפילו אצליח להתרגל אליה, ולא אזכר ב"לשעבר", ואתבאס בכל
פעם שאני אראה אותה. אבל הבייבי-דול הזה הוא מדיום ואני לארג'.
פיי כוס אמק!