יושב לי,
מעוך בנבכי הזמן,
רוח פוחזת שורקת מעל,
זמזום הזמן מדלג ברכות שלוה,
אני חש כה קטן, בין המוני מקטעים,
הרדיו מכוון על תחנה שכבר מזמן לא עובדת,
העיניים מכוסות בזגוגית לחה, המציאות ממוסכת,
קולות, דימויים, ניחוחות... הכל כה עמום, חסר קונטורים,
אני מתבונן בבעתה במראה השבורה ורואה גוש אמורפי, כעור...
תקליט במהירות 72 מתנגן לו בחדר הסמוך, נשמע בקושי,
נביחה של כלב רעב נשמעת מבעד לקירות הדקים,
אישה כבדת גוף נעה, כשסלים עמוסים בידה,
הסוללה בשעון הקיר פה נדמה שנגמרת,
דפי ספר קרועים מפוזרים על הכביש,
הוא עוצם את עיניו, כאוב ורפה,
היא מגביהה את מבטה,
קווים מקבילים אינם-
נפגשים לעולם,
פספוס...