אני לא רוצה.
אני לא רוצה להיות בת 23 עם חשבון בנק משותף עם צימר קבוע
בצפון עם ערב יין וגבינות אצל חן ורמי עם ארוחות ערב סבתא שלי
סבתא שלך תורנויות.
אני לא רוצה לקנות לו מתנות לדירה ולא רוצה להרגיש שאיזה יופי
כי זה כאילו עכשיו שלנו ולהתרגש כי זה שלנו. לא רוצה "שלנו".
אני לא רוצה לא לבוא כי "גיא עייף" ולא רוצה לסדר את המערכת
שלי לפי המערכת שלו. ולא רוצה לחשב חופשים לפי לוח השנה שלנו.
לא רוצה "שלנו".

אני לא רוצה.
אני לא רוצה שאמא שלי תסביר ש"הילדה נורא עסוקה" "באמת אין לה
זמן למישהו כרגע" "אוי נו ילדים בימינו" ושאחר כך תבכה עם דודה
שלי כי איך זה ייתכן כל כך יפה כל כך חכמה כל כך הכל ומה עשיתי
ואולי זה בגללי בכלל? ידעתי שלא היינו צריכים לנסוע ונו, אני
בגילה.
אני לא רוצה מבטים של אכזבה וחברות שהולכות על קליפות ביצים
ונו כל הבנים אותו זבל ואל תדאגי עד סוף השנה בטוח. וזה ברור
את בסדר, הם כולם זונות.

אני לא רוצה.
אני לא רוצה לפחד להסתכל עליך כדי שלא תחשוב. כדי שאני לא
אחשוב. כדי שלא יכנס לי לראש שאולי. שאפשר. שיכול להיות שתסתכל
בחזרה. ואם תסתכל בחזרה מה אני אעשה, ומה אני אגיד ואני לא
רגילה ולא רוצה את זה בכלל.
ולמה אתה לא יכול להבין לבד. ולהישאר. ולא לתת לי לברוח
בהזדמנות הראשונה שיש לי. להכריח אותי לוותר על החופש שכפיתי
על עצמי. שהכרחתי את עצמי להתמכר אליו.
ותבין רק. ואל תיבהל אני מבטיחה שבפנים אני לא כל כך מפחידה.
אני מבטיחה שבפנים אני שקטה וכל הגלים האלו זה רק להגן על
עצמי. שהסערה עוד תחלוף, אני מבטיחה. רק אל תיבהל. רק אל תברח.
רק אל תגרום לי להגדיל את החומה. כי עוד מעט היא תסגור עלי
לגמרי.

אני לא רוצה.
אני לא רוצה את החומה הזו לא רוצה את הפחד המטורף הזה את החוסר
יכולת לזוז את השיתוק הזה. את החוסר אמונה.

עייפתי. אני כן רוצה. אני רוצה שתבוא כבר.