למיקי היה רעיון, וזו הייתה ההתחלה. ידעתי שזה לא חכם להתעסק
עם מיקי, שהיה בגולני ויכול לפתוח ת'צורה של מי שמרגיז אותו,
אז כשהוא אמר שזה הזמן הכי טוב לרדת על החנות של מוריס, לא
אמרתי כלום, כמו כולם. דווקא רציתי ללכת לעצרת, כי אני בעד
השלום, למרות שאני לא כל כך אוהב ערבים, חוץ מאחמד שעובד אצל
ז'קו בעזריאלי והוא הביא לי פעם קרשים בל"ג בעומר. אבל למיקי
לא אומרים לא.
 היינו ארבעה, ואני רק הייתי צריך לשמור בחוץ. דני הרזה ייכנס
דרך החלון מהסמטה, יגיע לדלת מבפנים ויפתח אותה למיקי ופליקס.
פליקס היה בחור גדול כמו מתאבק מהטלוויזיה, ובדרך כלל לא חשב
הרבה מחשבות כי זה הפריע לו להתרכז במה שהיה באמת טוב - לשתוק.
תמיד כשהוא ומיקי היו מסתובבים ביחד היו מדברים עליהם, כי
שניהם היו כאלו ז'לובים, אבל מיקי היה מדבר עם הבאסטיונרים
במחנה יהודה והם היו נותנים לו לקחת חינם, ופליקס רק היה עומד
שם שותק ונראה מאיים כמו רעידת אדמה שעומדת להתפרץ בכל רגע
ולקבור את כולם תחת ההריסות. למי שיש באסטה בשוק לא חסר ביצים,
והם לא פחדו ממיקי יותר מדי, אפילו שהוא היה בגולני. אבל מתחת
למבט של פליקס הם פשוט קמלו בשקט. אני בחיים שלי לא ראיתי את
פליקס מרים אצבע.
 מיקי אמר שהחנות מספיק רחוקה כדי שלא יהיו אנשים, אבל מספיק
קרובה כדי שמי שיהיה בסביבה יתרכז ברעש מההפגנה ולא ברעש
שמטומטמים כמונו עלולים לעשות. מיקי תמיד היה מקלל אותנו לפני
שהיינו עושים טריקים, כי הוא חשב שזה ממריץ אותנו להוכיח לו
משהו. אני לא יודע לגבי דני הרזה, אבל פליקס היה מטומטם מכדי
להבין את זה, ולי לא היה אכפת איך מיקי קורא לי כל עוד אני
יכול להסתובב איתו. המכה על מוריס הייתה הדבר הכי גדול שניסינו
אי פעם, ונדמה לי שגם מיקי היה עצבני. זה לא היה דומה בכלום
לגניבת אוכל מהסופר או לאיים על איזה תייר מבוהל שממהר להוציא
את הכסף. זה אפילו לא היה דומה למכות עם הרוסים בפארק הירקון.
 בערב אמרתי לאמא שאני הולך לכיכר מלכי ישראל, לראות את העצרת
שלום. היא תמיד דואגת לי ואני לא רוצה שהיא תחשוב שהבן שלה
פלילי או דלוק או משהו, אז אני אומר לה דברים כאלה כאילו
נכונים, יעני שקרים לבנים. כי באמת רציתי ללכת לעצרת, לפחות
בשביל רבין, שאני הערצתי כי היה כזה גנרל דגול וקרע את הערבים
בשישה ימים. אז אמא אמרה שאני אזהר, ואתרחק ממכות עם ימנים
קיצוניים אם יהיו, ואני הבטחתי שאני אזהר.

 מתחת לבית חיכה לי דני הרזה עם האוטו. נסענו לאסוף את מיקי
ופליקס ודני דיבר בדרך על כדורגל. הוא היה אוהד מושבע של הפועל
ת"א, והם היו חרא של קבוצה כבר איזה 10 שנים, אז דני בד"כ היה
מדבר על כדורגל בכל פעם שהוא היה עצבני. הוא שנא את המאמן שלהם
והיה יושב מעל הספסל במשחקים רק כדי שיוכל לקלל אותו כל התשעים
דקות. הדלקתי את הרדיו כדי לשמוע מה קורה בכיכר, אבל דני הרזה
לא סתם את הפה ולא הצלחתי להבין אם העצרת כבר התחילה או לא.
שמעתי שדיברו על הרבה אנשים אולי אפילו 200 אלף איש, שזה הכי
הרבה שהיה אי פעם באיזו הפגנה לפני 20 שנה. אז הגענו לחצר של
מיקי איפה שהוא ופליקס חיכו לנו. מיקי נכנס מקדימה עם דני הרזה
ופליקס ישב מאחורה לידי.

 "מיכאל, אתה מבין בפוליטיקה, לא?"
הופתעתי. מיקי כמעט אף פעם לא דיבר אלי ישירות. אני הייתי
הצעיר בחבורה, ולא ראוי להתייחסות שווה. מרוב עצבנות גמגמתי:
"כן..., נדמה לי"
הוא הסתובב קצת עם הראש אלי, "מה ז'תומרת נדמה לי? או שכן או
שלא"
"כן"
"תגיד, למה עושים היום עצרת לרבין הזה? הוא מת?"
"לא, מה פתאום? זו לא עצרת אבל, זו עצרת שלום. הוא הביא את
השלום עם הפלסטינאים, וכל האנשים שמגיעים רוצים להגיד לו
תודה"
"כן? ומה זה כל הפיגועים שעושים לנו באוטובוסים - זה לא ערבים,
איך שאתה קורא להם פלסטינאים?"
"בטח ערבים מניאקים, מיקי, בטח. אבל רבין אמר שצריך להבדיל בין
הטרור לבין השלום, ושהערבים המניאקים שמתפוצצים בקו 5
ובירושלים הם אויבי השלום"
"גם כן שלום אם אני צריך לפחוד לנסוע לים. בלבנון אין שטויות
כאלה. שמה ערבי טוב זה ערבי מת. אפילו צד"ל הם חיזבאללונים
שצריך לדפוק להם חמש חמישים ושש בראש אחד אחד. פעם הייתי במוצב
בלילה, ופתאום התחלו נפילות. אני קם ורץ לעמדה שלי, איפה שאני
תופס כוננות כל פעם שמתחילות המרגמות. העמדה לידי היא של איזה
צד"לניק מושתן ממארג' עיון, ואני רואה שאין שם אף אחד. אני
מתחיל לרסס לכל הכיוונים, ועדיין הוא לא בעמדה. לא היה הרבה
זמן המרגמות, אבל כשנגמר ואני נכנס לחפש את המושתן, אני
והחברים שלי תופסים שרק אנחנו במוצב. כל הערבים ברחו איך
שהתחילה ההפגזה, או אולי לפני - כי אני בטוח שהם ידעו עליה
מראש. כולם שם שתולים של החיזבאללה, או מבריחים סמים"
 לא היה לי מה להגיד על זה, אז העדפתי לשתוק. מיקי לא מדבר
הרבה על השירות הצבאי שלו, גם כי הוא חזר משם עם רגל צולעת אחת
מרסיס פגז מרגמה, וגם בגלל שהוא יודע שדני ופליקס לא היו בצבא.
אני אתגייס שנה הבאה, ואני רוצה להגיע לגולני.
 הרחובות עוברים מהר סביבי, ודני הרזה מתחיל להאט ואז עוצר.
אנחנו חונים 50 מטר מחנות הצעצועים של מוריס. מיקי שם עין על
החנות כבר יותר מחודש, והוא בטוח שמוריס שומר את הכסף במחסן של
הצעצועים מאחורה. הוא חושב שהוא יודע איפה ושזה ייקח רק כמה
שניות. יש לי בחילה קלה, ואני עצבני כמו בדייט עם מילי אילוז,
הבחורה ששפכתי עליה קוקה קולה בסרט של ברוס וויליס. מיקי שולח
אותי לעמוד בחושך ליד הספסל של האוטובוס, והוא ופליקס ניגשים
לעמוד ליד הדלת של מוריס. דני הרזה כבר נעלם באפילת הסמטה, ולא
חולף זמן רב לפני שהוא דופק חלושות מבפנים. מיקי ופליקס פותחים
את הדלת ונבלעים לתוך החנות.
 הזמן זוחל באיטיות מטריפה. איפהשהו מעבר לקו הרקיע של
הבניינים האפלים מאחורי, אני שומע את הקולות של אלפי אנשים
שרים ביחד. אני מקשיב בסבלנות אבל לא מזהה את השיר. מיקי
ופליקס לא יצאו עדיין. אם נגמור פה בקרוב אני אולי עוד אספיק
להגיע לסוף של העצרת. אני דופק מבטים מפוחדים לכל כיוון ורק אז
רואה אותו בא.
  אני מנסה לשרוק אבל הפה שלי יבש מדי פתאום. אני צועק "שוטר"
בכל הכוח. יש לזה שתי תוצאות: מיקי ופליקס מזנקים מהחנות של
מוריס, והוא מתחיל לרוץ לכיוונם. אני קפוא במקומי, לא זז ימינה
או שמאלה, והשוטר מרים את האקדח והפנס שלו וצועק "תעצרו במקום
מייד!". מיקי ופליקס עוצרים ומיקי צועק אליו משהו בחזרה שאני
לא יכול לשמוע. השוטר עומד עכשיו קרוב לפתח הסמטה האפלה, ומיקי
ופליקס 3 מטר ממנו עם הידיים באוויר. אני לא יודע למה, אבל אני
נמשך אל האור של הפנס שלו, יוצא לאט מבין הצללים ואל הרחוב. זה
קצין משטרה, כנראה שהיה בפטרול מקרי כאשר הגיע לכאן. יש לי
הרגשה משונה אבל זה לא בדיוק פחד, יותר קיפאון וטשטוש, הרגשה
של אירוע המתרגש לבוא על כולנו.
 סירנות צורחות בדיוק כשאני נעמד ליד מיקי ופליקס. לא אחת או
שתיים, רעש מחריש אוזניים שמגיע מכיוון הכיכר. הקצין מסתובב
קצת לכיוון הרעש, וזה קורה. דני הרזה קופץ מחסות הסמטה ודוקר
את הקצין בגבו. אז הוא מסתובב ורץ לכיוון המכונית, בלי לחכות
לאף אחד. השוטר מביט בנו המום, ואז שוקע לאט למטה, על ברכיו
ועל הידיים ועל אספלט הכביש. האקדח והפנס נופלים לצידו. פליקס
מתחיל לרוץ למכונית אחרי דני, ומיקי ואני עדיין עומדים שם
מביטים בשוטר.
 "צריך לבדוק אם הוא חי, צריך לקרוא לאמבולנס..." אני לוחש
אבל לא זז.
 "הוא חי, יהיה בסדר" מיקי אומר ואני לא יודע אם הוא מנסה
להרגיע אותי או את עצמו "יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר..."
 אנחנו עדיין לא זזים, והסירנות מתקרבות בצווחה לכיווננו, ואז
מתחילות להתרחק ונמוגות בשקט ששב ועוטף את שנינו, מיכאל ומיקי.
השקט מופר בחרחור המכונית של דני הרזה, והוא ופליקס מסתלקים
משם. מיקי ניגש אל השוטר השרוע על פניו ברחוב, ומניח בעדינות
את ידו על גב החולצה הרטובה היכן שהסכין של דני הרזה מזדקרת
בזווית חדה מעלה. הוא מלטף את הגב של השוטר בתנועות ארוכות
וגליות, ואני מתחיל לקלוט מה קרה. הבהלה אוחזת בי ובלי לחשוב
אני מפנה עורף למיקי ולשוטר ולדם ולפנס השבור על הכביש,
ורץ...

 הגעתי הביתה אחרי איזה שעה של שוטטות בתל אביב. ניסיתי
להסתדר קצת לפני שאני נכנס הביתה, לארגן את הבגדים ואת השיער.
ריח של דם רדף אותי ופשוט קיוויתי שאמא לא תשים לב. פתחתי את
דלת הבית ואיך שאני נכנס מתנפלת עלי אמא ומחבקת אותי "מסכן
שלי, זה נורא... מה יהיה עכשיו?" ואני תופס שהיא בוכה וכנראה
שבכתה כבר כמה זמן. אלוהים, היא יודעת, אני מתחלחל ורעדה
מטלטלת את איברי כמו קוביות מזל לפני הזריקה לשולחן. היא
ממשיכה למלמל "איזה אסון, איך יכלו לירות בו, כולם שרו ביחד,
גיבור ישראל, והרופאים לא הצליחו להציל אותו". על מה היא
מדברת? מי ירה בכלל? הייתי בטוח שהשוטר לא הספיק לירות.
 אמא עוזבת אותי וקורסת לספת הסלון מול הטלוויזיה. אני תופס
שבטלוויזיה מדבר חיים יבין בשקט על משהו. כבר בחדשות, אלוהים
אלוהים אלוהים, אני בצרות. ואז חודרת ההכרה ומפלחת את קרביי -
רבין מת. נורה. נרצח. בסוף העצרת הייתה יריה, אף אחד עדיין לא
יודע מי בדיוק ירה, ולקחו את רבין לאיכילוב אבל בסוף יצא העוזר
שלו ואמר שהוא מת. אני חושב על רבין, שהיה כזה לוחם אמיץ
ועכשיו הוא מת ולא יהיה שלום, ואני חושב על מיקי שנשאר עם
הקצין משטרה ליד החנות של מוריס, ובחיי אדוני - אין לי מושג
לאיזה עולם אני אתעורר מחר בבוקר.