[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פטנט אמריקאי מספר 55,677 אשר פותח על ידי וו.ל.לאנס מפליימוט'
לראשונה ביוני 1866, היה כיום גן העדן הפרטי של שמעון- מזנון
לשירות עצמי. שמעון כהן, בן חמישים ושש, גרוש פלוס שניים
גדולים שחיים להם אי שם בארצות הברית, נוהג ללכת יום-יום אל
המעדנייה היוקרתית של סמי, שם מרשה לו סמי להתיישב על הכיסא
החשמלי בתוך מעגל המזנון ולחוג כשסביבו מגוון פרוסות עוגות
אלוהיות. מהרגע בו מנחית שמעון, או בקיצור- שימי, את ישבנו
המרופד על הכיסא, הוא נכנס לתוך עולם אחר. עולם של ריחות
וטעמים ששימי מודה לאלוהים שברא אותם מדי יום ביומו. הוא שוכח
מכל צרותיו, מעודף המשקל המחריד, ומתופעות הלוואי של המשקל,
ממשפחתו שנטשה אותו ומחוסר הסיפוק שבחייו. מדי ערב חולפות
לרשותו עוגות קינמון, שוקולד, גבינה, גזר ועוד המון, והוא רק
צריך לרשום את מספרן ולשבת ליהנות מטעם גן העדן. זהו פטנט
שמונע ממנו מבוכה עצומה, משום שכאן לא קיבל הרמת גבה של מלצר
ההמום מכמות המזון, או פרצוף נגעל של סועד. מנהגו לבוא בערבים,
בזמני הסגירה, ולקבל הנחות מדהימות מסמי.  

שימי לא שמע ממשפחתו זה עשר שנים. ילדיו עזבו עם גרושתו
לאמריקה ומאז נשאר ערירי, ללא מחויבות כלשהי פרט לעצמו. אבל
הוא ידע שהחיים קצרים וחולפים רק פעם אחת, ועל גן העדן של סמי
הוא לא יוותר כל עוד נפשו בו. סמי עצמו היה סיפור אחר. לפני
כעשר שנים הוא ניקה את רצפת 'אצל מישל' ומדי ערב חלם חלומות
גדולים על איך יום אחד הוא יפתח מסעדה משלו ולא יהיה חייב כלום
לאף אחד, איך הוא יעקור משכונת שיכון גימל ויעבור לשדרות המלך,
שלא לדבר על התנופה בחשבון הבנק שלו.
את המזנון לשירות עצמי, סמי מצא באתר לפטנטים ונדלקה לו נורה.
הוא רכש לו טבחית מתחילה, עובדת זרה, והיא עשתה לו נפלאות. גאה
על המציאה שגילה, פתח את "המעדנייה של סמי", וצפה בעיניים
דומעות איך היא נחנכת על ידי כמות לא מבוטלת של מבקרים. הרעיון
עצמו היה מעט לא שייך- מזנון שירות עצמי מסתובב עם אורות בר
אדומים ורומנטיים באמצע שיכון גימל. סמי ידע שזה יהיה סקופ
רציני. כשהטבחית הקטנה שלו גמרה את עבודתה בימים, היא הייתה
לעיתים קרובות תורמת את חלקה גם בלילות. וסמי? סמי היה מסופק
מכל הבחינות.

מהרגע שנחתו עיניו על שימי, הוא ידע שזו תהיה השקעה רצינית.
הוא צד אותו לפני כחמש שנים, עזוב וגלמוד, יושב על ספסל בחוץ
ומעמיד פנים כקורא עיתון. סמי התיישב לידו והחל לדבר כבדרך אגב
על מזג האוויר ומשם לעסק החדש שלו וכמה הוא ישמח ששימי, ידידו
החדש יבוא לנסות... הוא אפילו יעשה לו הנחה, כי שימי נראה לו
בן אדם טוב שמגיע לו לשמוח קצת.
לעולם הוא לא תיאר לעצמו ששימי יעלה כעשרים קילו בחמש שנים,
ויבוא בעקשנות יום-יום כשמבט תאווה ועצב מהולים על פניו, ואף
קנאה לחייו של סמי. סמי הפך לאיש עסקים מחויט, מצליח, שמח וטוב
לבב, ושימי היה שמן, בודד, וחסר משפחה.

בהיותם שניהם גרושים היו להם נושאים משותפים. לא ששימי דיבר
הרבה- שימי בעיקר אכל, וכששימי התחיל, היה קשה להפסיק אותו.
לסמי זה לא שינה יותר מדי, הוא הרוויח מכל העסק. שימי עצמו
כמעט והחזיק לו את המקום על הרגליים מזה חמש שנים. אילולא
שימי, המקום כבר מזמן היה ריק לגמרי, מוזנח וכושל.

אך המצב הלך והתדרדר עם השנים ואפילו הטבחית שלו קיבלה הצעה
יותר טובה ועזבה את המקום. סמי נאלץ ללכת בצעדים שקולים אל
שימי ולשבת אתו לשיחה רצינית.
"שימי ידידי, אני צריך לסגור עוד מעט."
שימי הביט במבט עצוב בפיסת העוגה שהייתה מונחת מולו והוציא
מכיסו שטר של מאתיים שקל.
"אין צורך," אמר סמי בקול עצוב, "היום זה מתנה ממני אלייך, על
שהיית כל כך מסור במשך חמש שנים."
שימי הביט בו בהפתעה ומבט שואל על פניו. סמי מיהר להסביר: "אני
סוגר את המקום חביבי. אל תיעלב, אבל לא שווה להחזיק את העסק רק
בשבילך... המקום הזה שוחק אותי. אפילו מליה עזבה אותי, אני לא
יודע מה לעשות. אולי אני אמצא פטנט חדש ואנסה אותו פה בשיכון
גימל...אם אנשים בכלל יכולים להיות פתוחים לרעיונות חדשים."
הוא הביט בשימי, שכהרגלו לא אמר הרבה ושאל אותו: "ואתה, מה
תעשה עכשיו?"
"אולי אלך לתוכנית שומרי משקל ואמצא לי איזה אישה," התבדח. ואז
פניו נתעצבו שוב, "אתה יודע משהו סמי, בכל בוקר אני קם מהמיטה
הישנה שלי ומביט מהחלון ומה אני רואה? בניין גבוה ואפור, עץ
לימונים אחד ואנשים עוברים. כולם עוברים ואף אחד לא מביט
למעלה, כולם ממשיכים קדימה, כל אחד בדאגות שלו. ואתה יודע מה
בא לי לעשות? בא לי לצאת מהחלון ולהתחיל לעוף, ואז איזה ילד
אחד יביט למעלה ויצעק לאימא שלו לראות גם, וכולם יביטו עליי,
על האיש שעף ממעל..." אמר ואז השתתק. הוא היה נבוך מהגילוי
האישי הזה ששיתף את סמי, מעולם לא דיבר כל כך ברגש על עצמו.
סמי חייך חיוך עצוב וטפח על שכמו של שימי. הוא השאיר אותו לדקה
דומיה של פרידה  מהמזנון, יודע עד כמה המזנון היה מרכזי בחייו
של שימי. אם לא האוכל שבו, אז לפחות החברה.

שבוע אחרי סגירת המעדנייה של סמי, שלא עשתה גלים ואפילו לא
מחאה אחת, התקשר סמי אל שימי, כולו מרוגש. שימי ענה וקולו
כבוי, תוהה מי כבר יכול להתקשר אליו. הרי סמי מעולם לא התקשר
לביתו, רק דאג לפיטומו היום יומי, ולאחר מכן החודשי ואז השנתי.

"לא תאמין מה מצאתי שימי, מצאתי פטנט שרשום במשרד הפטנטים אבל
לא קיבל הכרה ממשית."
"עוד פטנט סמי? תראה לאן הביא אותך האחרון..."
"אל תהיה כזה. נכון- המעדנייה נסגרה, אבל היו לה ארבע שנים
מעולות ומצליחות. אל תשכח שכל תיירי הארץ דאגו לקפוץ אליי
כשהגיעו לביקור בעיר..."
"אוקיי, אז איזה פטנט מצאת?"
סמי היה שקט לרגע ואז אמר: "חשבתי על מה שאמרת לי. אולי זה
נשמע מופרך, אבל מצאתי פטנט שמאפשר לך לעוף, או לפחות להתעופף
קצת עד שמגיעים אל הקרקע, ואז הוא עובד כמו מצנח."
"על מה לעזאזל אתה מדבר?"
"פטנט מספר 912,152. בוא תלמד קצת היסטוריה," סמי לקח נשימה
עמוקה והחל לנאום, יודע שנאומים יותר משכנעים מכל דבר אחר:
"ב-1909, רשם אדם בשם ניגרו פטנט לזוג כנפי בד, אשר היו אמורות
לאפשר לניצולים לקפוץ ממרומי הבניין הבוער ולנחות ללא פגע.
קורת עץ עקומה, עליה מתוחה יריעת בד, נקשרת אל השכם הרוכב
באמצעות זוג רצועות עור מצטלבות. שתי ידיות אחיזה בצדדים,
ושולי היריעה התחתונים קשורים לחגורה שסביב מותני הרוכב,
ובאופן כזה היא אמורה לפעול כמצנח."
"תראה, זה סתם היה חלום כזה לעוף, לא ביקשתי להיות באט-מן
מתאבד סמי."
"אני יודע אני יודע, אבל תסמוך עליי קצת. אני אגשים לך את
החלום. לא עשיתי לך טוב על הלב במשך חמש שנים?" אמר לו סמי
בטון עסקי, למרות שידע עמוק בלבו שאולי אפילו רק הרע את מצבו
של שימי. משום מה, למרות שזה נראה לו סוריאליסטי, הוא רצה בכל
מאודו לגרום לשימי לעוף.
"סמי, אני נראה לך כשיר לדברים האלה? הלב שלי חלש, אני כבר בן
חמישים ושש."
"חמישים ושש שנים ואף פעם לא עשית משהו כל כך דרמתי בחייך..."
"כמו לעוף?"
"כן, כמו לעוף."
סמי המשיך לשכנע אותו עד שהוציא ממנו מילות הסכמה, בהנחה
שממילא אין לו מה להפסיד בחיים האלה.
סמי הוציא את הוראות ההרכבה של הפטנט מהאינטרנט, באתר שהאחריות
בו היא פרטית לחלוטין, ונפגש עם שימי על גג דירתו. שימי עמד
והביט בכנפיים שהתקין לו סמי וחשב לעצמו אילו גרושתו הייתה
רואה אותו עכשיו, בוודאי הייתה מרחיקה ממנו את בניו לכל החיים.
ממילא הם לא טרחו להתקשר מיוזמתם ולשאול לשלומו. כל חייו הם
עשו ממנו לוזר, בלתי יוצלח, והוא דמיין לפתע איך הם משנים את
דעתם כשהם רואים תמונה שלו בעיתון, עף מעל גגות ובתים. אבל כל
מחשבה אופטימית נגוזה מלבו, בהיותו אדם ריאלי והגיוני. אדם
ריאלי והגיוני שעומד לנסות לעוף יודע מה תהיינה התוצאות לפי
הסיכויים.

במבט כנוע הוא הביט על סמי ואישר לו את תכניתו. כל פחד נטש
אותו ושניהם החלו לעבוד ולהתקין על עצמם את המתקן. שימי הביט
מטה אל האנשים העוברים ברחוב. אף אדם לא הרים את מבטו מעלה.
בקרוב, הוא חשב. בקרוב. לאחר דחיפה קלה, התעופף שימי, מעט
רעוע, בזרועות השמיים הפתוחות. לא להאמין, אבל שימי עף כמו
גדול, מנפנף בשמיים בכנפיו המסורבלות ומבט אושר על פניו. "תראו
אותי עכשיו, אני עף, אני עף" צעק השמיימה. הילדים ברחוב, כמו
גם המבוגרים, כולם הפנו את מבטם מעלה בהבאת השתוממות ויראה,
מצביעים עליו ומוחאים כפיים לסירוגין. המראה היה מעט מגוחך,
גוש ענקי צולע בכנפיו בין בנייני הרחוב.
שימי הביט מטה. לפתע קרה דבר שהוא מעולם לא ציפה שיקרה, ככל
שהתרחק מגג ביתו, כך עף יותר ויותר גבוה עד בשלב מסוים כבר לא
שמע את סמי הקורא לו בשמו. ודבר אף יותר מפתיע קרה: כאשר הביט
בידיו ראה שהן מדדות לבדן ללא יריעות הבד, כמו ציפור. הוא לא
הרגיש את משקל גופו, שהעיק עליו כל חייו, ולמטה עצי הלימונים
ושדרות הבתים הלכו והתרחקו. האנשים הפכו לנמלים, עד שנעלמו
לגמרי. לפתע פחד שימי שמא יעוף גבוה מדי וייאבד חמצן, אך זה לא
קרה. הוא הרגיש מלא חיים יותר מאי פעם. כבר לא יכל לראות את
הבעות הכבוד על פני האנשים שלמטה, אך הרגיש אותם בעורו. הוא
חייך מאושר אל האוויר הקריר שחלף בו והחל לנפנף חזק יותר.
להפתעתו התעופה התעצמה והוא קרב יותר ויותר אל העננים. בצחוק
מאושר חשב איך יחצה את העולם ויגיע אל בניו, אם לא ייתקע בו
מטוס או אסון כלשהו אחר.
באופק מנגד הייתה השקיעה, אדמדמה ופסים וורודים וכתומים
שזורים, ואז הבחין שימי בלהקת ציפורים יפיפייה. "אולי אצטרף
אליהם?" חשב לעצמו בחיוך והמריא אל האופק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי התלוננה
שהיא נורא מלאה
אחרי ארוחת
צהריים.
אמרתי לה שגם
אני הייתי לפני
שהיא ירדה לי,
וישהיה לה
בתיאבון.


החבר של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/12/03 23:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה