"אולי תסתום כבר את הפה הגדול שלך?!"
הנער האדמוני הוטח אל עבר אחד קירות המקלט בכוח רב.
"מקסימיליאן, מספיק", אמר אלכס בקול שלו, אך בעל נופך של
איום.
"אחרת מה, אלכס...?" שאל מקס והתקדם אל עבר הנער. "אני חזק ממך
ואני תמיד אהיה!"
"ואתה גם ממש מטומטם", סינן הנער ומקס תפס בצווארונו שוב.
"אחרת אני אאלץ לעצור אותך", אמר אלכס בשלווה, עיניו החלו
לנצנץ.
מקס הפיל את הנער על הרצפה בעוד זה מתקפל בכאב והניח על חזהו
רגל אחת, הוא נעץ את מבטו באלכס.
עיני שניהם נפגשו באחת והבזק אור בהיר, בודד, הבזיק לפתע.
צעקות נשמעו ברחבי החדר.
"הפסיקו עם זה", נשמעה לחישה צרודה, קולו של הישירם אשר היה
חרוך מן המאמץ שכפה עליו הדיבור.
"תראו תראו, מי החליט להשמיע את קולו הענוג לבסוף!" אמר מקס
בלגלוג, מוחה מעט דם שבקע משפתיו בעקבות התפרצות האנרגיה של
אלכס.
"מקסימיליאן, עצם העובדה שאתה אחד מאיתנו גורמת לנו להשפלה, אז
עדיף שתשתוק וככה לא תוכל להפגין את הבורות שלך".
עיניהם של כל הנמצאים בחדר פנו אל אנג'ל בהפתעה. היא מעולם לא
דיברה כך ובטון חד כל כך. ידיה היו שלובות על חזה ועיניה היו
כועסות.
"איך את מעזה...?" מקס כמעט ירק את המילים והתקרב אל אנג'ל
באיום, "הפעם אבא'לה לא כאן כדי לעזור לך..." הוא בעט בגופו של
הנער שעמד בדרכו וזה התגלגל בכאב אל עבר הדלת שבדיוק נפתחה.
כל העיניים נפנו אל הדלת, חשים בו, בהילה הזוהרת והמוכרת של
אדונם...
לפניו עמדה נערה נמוכה בעלת שיער חום ועיניים כה כהות עד שהיה
קשה להבדיל בין האישון והקשתית, תווי פניה וסנטרה היו חדים.
היא הביטה בנער אשר התגלגל למרגלות רגליה ולאחר מכן באדונם.
"מה זה אמור להביע?" הוא שאל בקול נמוך, נעים להאזנה. "אנדה?"
הנער קם במהירות, משפשף את מרפקיו הכואבים "ש-שום דבר אדוני!"
הוא אמר - מאחוריי גבו מקס ואנג'ל ניהלו קרב מבטים, כאשר הם
מנסים לא להרפות אחד מן השני ועם זאת להביט אל אדונם.
"אנה", אמר האדון ושם את ידו על כתפה, "אלו יהיו חברייך החדשים
לכיתה."
הנערה, ששמה היה אנה, חייכה חיוך דק ולגלגני בעודה מעבירה את
מבטה על כל אחד מהם. "זה יהיה תענוג של ממש להכיר אותם", היא
אמרה במעט ציניות והוא הניח לה וצעד במעין כובד ראש אל מרכז
החדר.
"ואיזה הסבר יש לך, מקסימיליאן, למה שארע בחדר כמה דקות לפני
שנכנסתי?" הוא שאל בקשיחות.
"אדוני, אני לא מגיב טוב לחברה של אנשים מסוימים", הוא אמר
ואנג'ל הסירה את מבטה ממנה בזעם.
"כל אדם ואדם בחדר זה נבחר בקפידה על ידי. אינך חיה,
מקסימיליאן - אתה רק אנושי". אדונם הרים את עיניו למשמע גניחה
יבשה. "אפשר להתווכח על כך", נשמע קולו הצרוד והפצוע של
הישירם.
"שתוק! אני אולי לא מסוגל לשלוט בעצמי אבל אתה אפילו לא מסוגל
להפעיל את עצמך -"
"מקסימיליאן!" קרא האדון בחומרה אך מקסימיליאן לא השתתק אלא
המשיך.
"אתה שבור, אתה כלום. אתה אפס שלא מסוגל להתגבר על כמה טיפות
דם חסרות ש-"
"אני הולך לרצוח אותך!" אמר הישירם בצעקה שכמעט לא נשמעה ומטח
בלתי נראה פגע בבטנו של מקס שהתקפל מיד.
אף תו בפניו של אדונם לא זז.
"כמה מביך בשבילך, לא כך, סמואל?"
"האם את בטוחה שאת רוצה להצטרף אליהם?"
"כמובן, עם כל הצרחות והשנאה אני מרגישה ממש כמו בבית".
הוא נראה מוטרד לרגע. "זה לא תמיד ככה".
"מובן שלא, יקירי", היא הניפה רעמת שיער חומה מאחוריי כתפה
והביטה במקסימיליאן. "אתחיל מחר".
"יפה מאוד", הוא אמר ופנה אל הדלת. אנג'ל, שעד עתה תמכה
בהישירם, הניפה את ידה. "הא! אדוני! יש משהו -"
הדלת נטרקה.
הישירם לפת את פרק ידה של אנג'ל. "כעת, קחי אותי מהר אל אביך",
הוא לחש בבהילות.
היא הביטה בו לשתי שניות, בעיניים הזהובות התחוללה סערה עד שהן
התקשחו לפתע, היא שיחררה את עצמה מהישירם והדפה אותו מעליה.
"שתוק כבר", היא אמרה בכעס ועזבה את החדר.