כל זה כי אהבתי, כמו שאוהבים.
בשלווה אבדנית, באומץ, ביראת
קודש. מתוך תחושת שליחות
לעבר עצמי, עצמך, והגדול שמעל. בנרגנות,
בטרוניותיי הנשיות, בהנאה שבניכוס, ברצון ביותר.
ברגליים בתוך גרביים תחת שמיכה של חורף, בחריקות
חוסר שלמות שהשתלבו בשלמות בהרמוניה הכללית,
בחוסר פליאה, שגם הוא, ככלת הכל, היה מופלא. בעור
נוגע בעור כבעצמו, בבטן לא מוצנעת לאחר ארוחה, בציפורניים
שהפסקתי, שחזרתי לכסוס, במכנסיך הגדולים ממידתי, בכותונת
אשליה, שטוויתי סביבך, מבשרי, כל כך בקפידה
כדי שתתאים, ומבלי לחסוך בבשר שתיקח, כשתלך.
בעיתון בוקר, לעולם לא יום יומי,
במחשבות על גברים אחרים
שלעולם לא ישתוו. בקצות אצבעותיי
תחת חולצה בהיסח דעת,
במשאלה מוגשמת שהחליקה עד אליך,
עד לסיוטי, ביכולת לומר לך ללכת,
במוות הבלתי מתוכנן, הידוע, שאחרי,
ובסופו של דבר, בעיקר בשלווה.
(כי אהבתי כמו שאוהבים)




אשמח להצעות עריכה