השומר בכניסה לא טרח להביט בתיק כשהראתי לו את תעודת הקצין
שלי, אמנם קצין אני כבר לא, אבל לפני ההורדה בדרגה וכל הבושות
דאגתי להנפיק לעצמי עותק נוסף של התעודה, לכל צרה שהיא...

חדר ההמתנה היה דחוס, לכל המקום הזה יש הרגשה של כוורת, תזוזה
בלתי פוסקת של אנשים ממקום למקום, ללא שום תיאום נראה לעין.

סוף סוף נכנסתי למעלית, אני ועוד שבעה אנשים, ארבעה עורכי דין,
רופא שיניים ושתי מזכירות קשקשניות, ממש כמו התחלה של בדיחה.

כל אחד מהם לחץ על כפתור הקומה בתורו, אך אני העדפתי להמתין
קצת.

לאחר העצירה שלישית נשארנו רק אני והרופא. הספקנו בקושי להחליף
מבטים לפני שהמעלית עצרה בפעם הרביעית. הרופא יצא מהמעלית ,
הלך שני צעדים, נעצר ואז לרגע הסתובב, בדיוק בזמן לראות את
דלתות המעלית נסגרות עלי בעודי מחייך ומצביע - מעלה. לחצתי על
הכפתור, עוד מעט נגיע.

הגג היה שומם, טיילתי לכמה רגעים, מקיף את הרחבה, ולבסוף בחרתי
עמדה מתאימה, מוסתרת מהכניסה על ידי כמה ארגזים, מספיק קרוב
למעקה. התיישבתי ופתחתי את התיק. עוד מעט... עוד כמה דקות...

הוצאתי את קופסת הקליעים מהתיק ופיזרתי אותם על הרצפה, לגישה
נוחה. חיברתי את סמן הלייזר לרובה הצלפים והרכבתי את משקף
הכוונת. ייצבתי את הרגלית על המעקה והתיישבתי בחזרה.

הצצה חטופה בשעון סיפרה לי שעוד לא הגיע הזמן, יש עוד חמש דקות
שלמות לפני שהכל יתחיל לבעור. שלפתי סיגריה מעוכה מקופסת נובלס
חצי ריקה והדלקתי.

בגובה כזה נעלמת המולת העיר ואפשר לשמוע את השקט. לפחות
בינתיים. עוד דקה נשארה.

קמתי וחזרתי לעמדה ליד המעקה, עוד שלושים שניות נשארו, הסתכלתי
על תחנת הדלק, עשרים, עשר, עמדו שם שבע מכוניות ועוד כ-15
אנשים - לא רע, חמש, שלוש, שתים, אחת.

השלווה הופרעה על ידי הפיצוץ העז, עכשיו זה הזמן. התייצבתי
מאחורי הכוונת, הורדתי את כיסוי הפלסטיק מהעינית, יש לי בערך 5
דקות לפני שיורידו אותי, לפחות נוציא את המיטב מזה.

הבחור בחולצה האדומה, ישר בראש, הוא כבר לא יזיין את החברה שלו
היום. אישה חוצה את הכביש בבהלה עם עגלת תינוק, יריה אחת בגלגל
העגלה והיא מתהפכת, מכונית שעברה בכביש עשתה בשבילי את שאר
העבודה.

הבחור הצעיר שהסתכל עליה הרים את הראש למעלה, לכיווני. הוא
מבין בדיוק מה קורה פה, אבל קשה לצעוק "זהירות - צלף" עם חור
בגרוגרת.

הלאה, בחורה בשמלה אדומה רצה לכיוון הים, קודם אחת ברגל, אחר
כך בגב ואז בראש, כל כך יפה, הייתה שווה שלושה קליעים. מהר,
מוציא את המחסנית, מתכופף לרצפה וממלא במרץ. ידעתי שהייתי צריך
להביא עוד מחסניות, אבל עכשיו זה כבר לא משנה, חזרה למעלה.

מכונית משטרה מתקרבת מכיוון מערב, הם לא רואים אותי, אבל כשהם
עוצרים לרגע, לבהות באם ובתינוק השרועים מתים על הכביש, אני
קולע ישר לטנק הדלק שלהם. הניידת עולה באוויר ונוחתת הפוכה
באמצע הכביש.

הרוח מתגברת בעוד אני מוריד זוג זקנים שיושב על ספסל, לא
מודעים בכלל לסביבתם. פתאום אני שומע עוד רעש מוכר, קצת דומה
לרעש של מכונת יריה.

האמת, לא חשבתי שהם יביאו מסוק כל כך מהר, מצד שני, נשארו לי
שני כדורים בפנים, ואין די זמן למלא מחדש.

כשהמסוק הגיע לטווח שלי קמתי, הרמתי את רובה הצלפים וכיוונתי
לראש הטייס. כשראיתי את הטיל יוצא מאחד הצינורות המחוברים
למסוק, לחצתי על ההדק פעמיים, בדיוק בזמן כדי לפגוע בטייס,
שהואיל בטובו לרסק את המסוק הישר על אמבולנס של זק"א שהגיע זה
עתה.

ואז, רגע לפני הפגיעה, כשהרוח מכה בפנים, לעצום עיניים. ונדמה
לי כאילו זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגיש חופשי.