בבית הספר למדנו היטב את תפקוד מערכת העיכול. אז אנחנו אוכלים,
טוחנים את המזון בפה, בולעים אותו עם רוק, וזה השלב הראשון של
תהליך ארוך ומדוקדק. הושט מוליך את המזון לקיבה, שם הוא מתערבב
עם מיצים וממשיך הלאה, למעי הדק. אז הגוף יודע מה לקחת לעצמו
ומה לזרוק הלאה, למעי הגס והחוצה. איש לא שאל את עצמו מה לעשות
עם הזבל, עם הדברים המזיקים, הגוף יודע, הגוף פועל לבדו, הוא
לא שואל אותנו מאומה.
הכרתי את פטריק יום אחד כשחזרנו מהקולנוע עם אשתי לשעבר והדירה
שלנו הייתה מוצפת מים, שתן וחרא של השכנים. משהו נסתם איפשהו
בבניין וביום שישי מצאנו רק את פטריק שיבוא להציל אותנו. הוא
היה הגון במחיר ודיברנו ארוכות תוך כדי עבודתו שלו ועבודת
הניקיון של אשתי. זאת הייתה פעם ראשונה שהכרתי שרברב עם תואר
שני.
- אני בוגר האוניברסיטה של קולומביה, ארה"ב - אמר.
נדהמתי לשמוע את דבריו. תואר שני ושרברב לא הולכים ביחד בארץ.
הוא הסביר שהוא למד פסיכושרברבות. שאלתי מה פשר העניין.
- Psychoplumber - ענה לי בטבעיות.
ביום ראשון הייתי במשרדו, ממתין בקוצר רוח לטיפול.
מה אני אגיד, אף פעם לא הייתי מסובך מדי, אפילו הייתי אומר
שהייתי בחור רגיל, עם הצרות המשעממות של בן אדם בנקרא נורמלי.
אך פטריק מהר מאוד הראה לי שכנראה הסתרתי הרבה מאוד בעיות
בפנים.
- הצנרת שלך סתומה לחלוטין - אבחן פטריק אחרי שמישש לי קצת
בבטן, הסתכל לי בעיניים והריח את הבל פי - אתה בלעת צרות,
הילדות שלך לא הייתה מדהימה ויפה כמו שסיפרת לי שלשום, יש לך
שנאה גדולה כלפי כמה אנשים שעברו בחייך, אהבה נכזבת, געגועים
לעולמות שהיו ולא יחזרו אף פעם, כאב לב גדול, פרידות שפצעו את
רזי נפשך כל כך עמוק שאין לתאר.
- אתה בטוח שאתה מדבר עליי? - שאלתי נבוך.
- זה מה שנקרא בשפה המקצועית צנרת סתומה. כלום ממה שאני אומר
לך לא מגיע לחלק המודע שלך. הכל סתום אי שם בצינורות המודחק,
עולמות שלמים שכמו שלא היו. וצריך לשחרר.
- למה? - שאלתי.
- כי אם לא נשחרר, באיזה שלב בחיים הכל יתפוצץ ואז התוצאות
תהיינה נוראיות - אמר פטריק והביט בי עם עיניו החדות של נביא
זעם.
- אבל אני מאושר, עם אשתי, יש לי עבודה טובה, יש חברה - ניסיתי
להתגונן.
- הכל למראית עין - פסק - הצנרת הנפשית שלך סתומה מאוד וצריכה
טיפול דחוף.

הגוף יודע מה לעשות עם הזבל שאנחנו מכניסים לתוכו. הנפש לא
יודעת לעשות כלום. היא צוברת ואוספת, אוספת ואינה ממיינת,
סופרת וממשיכה לצבור. הכל נכנס לצנרת הארוכה שלה, ונראה שאין
לה סוף. אך בפיתוליה יש צמתים שמגיל קטן מתחילים להיסתם.
וכשצומת נסתמת הכביש נעשה עמוס ואחר כך איטי ופקוק ועומד
במקום.
פטריק הצמיד את הפומפה שלו בפי. הוא לחץ והרפה, לחץ ושוב הרפה.
אחרי מספר ניסיונות אני התחלתי להיזכר בדברים שלא ידעתי שאני
לא זוכר. ראיתי פנים יפות עד כאב של מישהי שנשארה באיזה מקום
מרוחק, חשתי כאב חד כשראיתי חבר מפנה לי עורף, הרגשתי שאני לא
שווה, רציתי לקפוץ מאיזה בניין ועוד המון דברים שאף פעם לא
היו. הזיכרונות באו לי בפרץ מדהים וכל הגוף שלי כאב. פטריק
המשיך בתנועה המוכרת, לוחץ ומרפה, לוחץ ושוב מרפה. עוד
זיכרונות רבים נפלטו החוצה ועיני החלו בוכים בבכי שהזכיר לי
נהרות ממחוזות נשכחים.
לאחר כשלוש שעות פטריק הניח את הפומפה ואני נחתי על מיטת
המטופל. הייתי מותש. לאחר זמן מה פטריק הורה לי לקום. הרגשתי
תחושת קלילות מדהימה, הגוף כמו צף והראש היה צלול, חשתי לובן
בנפש וחיוך התפרס בשפתיי. אך ההתלהבות שלי מהר מאוד נעלמה כי
אחרי דקות ספורות הבנתי שכולי הייתי ריק, ריק לחלוטין. לא היה
שם מה להסתיר, על מה לחפות ומוחי החל לשאול שאלות.
השאלות לא פסקו עד היום הזה. האושר שחשתי לפני הטיפול של פטריק
נעלם כלא היה. הייתי בריא לדבריו, אך אני הרגשתי חולה וריק.
השאלות לא הביאו תשובות כי ראשי היה מקום חלול, ללא תוכן.
התחלתי להתעסק בשטויות, חיפשתי תוכן ומצאתי צורה, דרדרתי מהר
מאוד את העבודה, עזבתי את החברים, התגרשתי מאשתי.
לאט לאט הכאב חזר אליי, האכזבה מילאה חלק ממני, הצער צבע שוב
כמה דפנות בלבי. הייתי בודד, התגעגעתי לאשתי, חלמתי אהבה.
פטריק הציע לי סיבוב שני של טיפול בפומפה שלו אך סירבתי
בנימוס. הוא אמר לי שאנשים לאחר מספר טיפולים כבר לא מסתבכים,
אינם סובלים, אינם מרגישים. הכל בא והולך, כלום לא נתקע, אין
אשמה, אין סבל, אין געגוע, ואני הוספתי שמצד שני אין שמחה ואין
תקווה לכלום ואין ציפייה למחר.
פטריק הסתכל אליי ארוכות. מבטו גילה שביב של אכזבה ממני אך
מייד הוא הפנה לי עורף וטרק את דלת משרדו. אני התיישבתי
במדרגות של הבניין ובכיתי. שוב הרגשתי מאושר.