[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירב שקד
/
ניקיון פסח

היו אלו הימים של תחילת האביב, סוף החורף, כשהאוויר קצת משוגע,
ואלוהים עוד לא החליט אם חם או קר.
ימים הצמודים לחג הפסח, שתמיד היה זכור לה כשני דברים, אחד,
אזור התאריכים, והשני, אזור הריבים.
זה היה תמיד, בשנות בגרותה, סוג של אזור הדמדומים בלוח העברי,
רגע אחרי חודש מרץ המקולל, והידוע אצלה ובכלל כחודש המוות -
אזור התאריכים.
ושניה לפני פסח - שבו, בתור ילדה, תמיד פצחו הוריה בריבים
זועמים, על חדרה המבולגן.
אביה, לא הכיר אותה אף פעם, זאת אומרת, תמיד הוא חשב, שביתו
המושלמת היא... וכך, היה גם נחמד לו לחשוב.
בימים כתקנם מעולם לא היה מכניס את אפו לחדרה, למחוז האבוד
בביתם הקטן.
אך, תמיד, עם בו האביב, שהשיגעון השתולל בחוץ, ומזג האוויר
זעם, בביתה התמלאו צעקות, אביה, סוף סוף דחק בזהירות את ראשו
והציץ אל ערמות הזבל, הבגדים, הדפים, ובכלל - כל טוב הארץ שהיו
פזורים בחדרה.
והיא מצידה, היתה דוחה עוד ועוד את הקץ, עד שראשו של אביה יעלה
עשן, היא לא תזיז שם נעל.
הוא תמיד טען, שמירב היא ילדה עצמאית, אחת כזאת שמגיל צעיר
הפסיקה לשאול אותם שאלות, והתחילה לנסות בעצמה לראות איך
הדברים פועלים, ולכן, מעולם לא הפריע לו, שהיא מסתגרת בחדרה
המבולגן, ועוסקת בעיסוקים לא לו.
והיא מצידה, מעולם לא האשימה אותו שזו התנהגותו ובטח שלא על
התנהגותה שלה.
באותם ימים חשוכי לילות, היא היתה כהרגלה מביטה בירח ומזמזמת
לעצמה מנגינות מוכרות, שליוו אותה בילדות, שליוו אותה בהר
המנוחות.

הניקיון לפסח, תמיד הצריך ממנה כוחות נפש מאומצים, אצלה זה לא
היה נגמר בלזרוק כמה דפים לפח ולהעיף את הבגדים.
כשהתחילה לסדר, תמיד גילתה את מה שהחביאה שם מתחת.
כשהייתה פותחת את המגירות תמיד גילתה דברים שהעדיפה לשכוח.
כשהרימה את המזרון, תמיד גילתה מכתבים שהספיקו להימרח מדמעות.
ותמיד היתה מוצאת תמונות, של אנשים שהכירה, שם הם מחייכים, אם
הם רק היו יודעים מה מר יהיה גורלם, וודאי היו מחייכים כמה שרק
יכלו עד יומם האחרון והצעיר, כדי להספיק את כל מה שהצטרכו
לחייהם הקצרים.
תמיד הייתה מוצאת בין שאריות הזבל, שירים, מכתבים, ציורים-
פיסות זיכרון.
בשבילה לחטט בערמות שאביה הגדיר כ"זבל", היה בעצם לחטט בחייה.

לא היתה תקופה בשנה שהיא שנאה יותר מפסח, חודש מרץ המקולל,
אזור התאריכים, תמיד היה מכניס אותה לדיכאון, ואילו אזור
הריבים, תמיד היה דורש ממנה לחטט בעבר ולא לשכוח שום תאריך.
ובנוסף לכך, הריבים, תמיד יצרו מתחים, שתמיד גרמו לאביה,
להיראות רע, והיא היתה חושבת עליו מחשבות מרושעות.
היא היתה סך הכל ילדה חמודה, שתי צמות מעולם לא היה לה, אבל
היה לה, פעם, מבט תמים, וחיוך של ילדה, יום אחד, לפני שנים,
חודש מרץ המקולל גנב ממנה את החיוך התמים האחרון, והשאיר אותה
עם המבט המפוחד.
אביה, מעולם לא שם לב, לכך, שביום אחד, שנשמשך יותר משנה,
הילדה הקטנה והמתוקה שלו הפכה את פרצופה..
הוא מעולם לא שם לב, לפיסות הבכי שהיו מונחות בכל דבר בו
נגעה.
הוא מעולם לא הבין, מדוע היא תמיד מתחה עד הסוף, תמיד דחתה עד
הקץ, רגע לפני שהוא התפוצץ.
היא תמיד היתה מחייכת אליו, והוא, הוא אף פעם לא שם לב, שחיוכה
עקום, ושבנקודה מסוימת הוא נשבר ונהפך לעצוב.
אין מה לומר, היתה לה מסכה טובה, עשויה מחומר טוב.

השנה, היא כבר לא ילדה, היא מעט גדלה.
והחליטה שאת הסדר של פסח, היא תעשה הרבה לפני חודש מרץ המקולל
ולפני שמזג האוויר משתגע.
היא החליטה שהשנה את הניקיון היא תעשה שהחורף, האהוב עליה, עוד
מחייך אליה מבחוץ, מחייך ומזיל דמעה, כמוה.
היא ניקתה וסידרה הכל, עבדה קשה, במשך כמה ימים - עד הפרט
האחרון, והפעם, הרבה לפני שראתה את איזור התאריכים מתקרב.
ובנוסף לכך, היא גם שמרה על הסדר כמו שצריך, לא היתה פינה,
ארון, מגירה בחדרה שאינה מסודרת, אפילו ברגעים אלו ממש.
לאחר שסיימה את הסדר בחדר, והוא היה מצוחצח, אביה היה גאה.
ואז, לאחר תקופה קצרה, הגיע אזור התאריכים, אזור הבלגאן
הפנימי.
אחרי ששני התאריכים הראשונים בחודש המקולל חלפו, היא...
קרה לה משהו, והיא הרגישה צורך לסדר, לסדר בפנים.
גם שם, בערך כמו שכשהיתה קטנה, או בעצם אפילו לפני שנה, שהיתה
צריכה לסדר את החדר, באזור הריבים, היא היתה מסתכלת על כל
הבלגאן ולא יודעת ממה להתחיל.
כך, השנה, היא מצאה את עצמה מתסכלת על החדר והוא מסודר,
ומסתכלת על עצמה, ואינה יודעת מאיפה להתחיל.
ולאחר תקופה של שבוע- שבועיים, 'קצת' משבריים.
היא מצאה עצמה אוספת לאט לאט את השברים, ולא, הפעם היא לא
ניסתה לחבר, הפעם לאחר שהסכימה עם עצמה שזה הזבל הפנימי שלה,
היא העיזה לזרוק אותו לפח, בערך כמו שעשתה בחדרה.

באותם ימים, בזכות הרבה עזרה ודרבון מחברים, היא מצאה את עצמה
נעמדת מול אביה, ומטיחה בפניו את הבלגאן שהיה לה שם בפנים,
אותו בלגאן שהסתירה ממנו תחת הבלגאן בחדרה במשך שנים.
וכך, לאחר מעשה, הרגישה משוחררת, המצוקה שלה נגמרה, הבלגאן
בפנים סודר, עבר אל אביה.
רק עכשיו, מישהו אחר במצוקה, וזה הוא, אותו אחד שחיי באשליה עד
כה, ורק כעת מבין מה יש בבתו.
עכשיו, הוא, מסתובב עם הראש בין הידים, עוצם עין, נושם.
והיא, היא מחבקת אותו, אומרת לו שהכל יעבור שהכל יסתדר,
שחג פסח הארור עוד מעט יחלוף ושהאוויר בקרוב יחליט להישאר חם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אממממממממ...
לחץ, לחץ...
לחשוב על
סלוגן...

טוב, אתם לא
יכולים להגיד
שלא ניסיתי.












אחת שניסתה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/4/04 10:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב שקד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה