השנה היא 2003, באותם ימים הימין שלט בארץ, השמאל נותר ללא
מנהיג.
אני התגייסתי למען הצלת המולדת, הבנו כולנו שזהו הזמן, שהמדינה
צריכה להיוולד מחדש. מאבקים ברחובות, השפלות, פיגועי נקם נגד
חבריי ומשפחתי.

זכור לי דו שיח עם הבנאדם במחסום בדרך לירושלים, הוא הסתכל
עליי במבט חשדן, הבנאדם כנראה ידע את ההולך להתרחש, היה לו מבט
לא מובן שכזה, כאילו מרחם עליי שאני כאן והוא שם. שמו היה
רבין, הוא לא היה ראש ממשלה. ככה פשוט שמעתי שקוראים לו, סתם
רבין.

באותם ימים לא היה על מי לסמוך.
לא היה מי שיוביל את העם לדרך חדשה.
ולפתע באותו לילה בדצמבר הקר החלו הפגזות,
הרגנו להם מאות!
הרגשנו סיפוק אדיר אחרי שרצחו לנו את כל חברינו היקרים ובנוסף
לזה, למשפחתי לא נותר בית לגור בו. מאותו לילה אפל בדצמבר הכל
השתנה. החלטנו לכבוש. עברנו בניין בניין, בדקנו דלת דלת, משפחה
משפחה. את כל המפגעים אספנו בגמנסיה "הרצליה", בתל אביב. לא
ניתן להם, פושעי המלחמה, לצאת מזה בקלות. חודש לאחר מכן כולם
מתו, אחרי שעברו משפט צדק, בכיכר העיר בחברון.

השנה היא 2015, באותם ימים החבר'ה של רג'וב שלטו בארץ, סוף סוף
מנהיג למדינה.
שוב מצאתי את עצמי במילואים מגן על האדמה הקדושה שלנו. כולנו
הבנו שהמדינה הקטנה שהייתה לנו פעם הופכת להיות מעצמה כלכלית.
אני זוכה לראות את זה! באחד הסיורים הרגליים שערכנו במחנה
הפליטים בבלי, פתאום קלטו עיניי פנים מוכרות, הפעם פניו היו
באדמה, הנשק שהיה לו בידו בפעם הראשונה שראיתיו, הוחלף בכסף
שכל כך רצה לתת לי ולחבריי לובשי  המדים.
שמו היה רבין.