מידי ערב, עת העולל בעריסה מושם,
חש הוא כמי שנזרק לאסם,
יד האם, לה כמה, הינה אך דימוי עמום בדרמה או בסרט,
חוויה עלומה עבורו, נעדרת...
דמויות הצעצועים הדוממות שמונחות ע"י האם הקרה מסביב,
היו כאנדרטה חיה לבדידות ולכאב המעיב.
כך שוכב רגעים ארוכים, בלא חיוך, חסר תקווה,
כמה למושג הכה מעורפל ורחוק - אהבה.
כשמשלים הוא שישה חורפים, בהם חש חשוף ורעב,
טרם נרדם במיטתו, רואה עצמו בדרמה דמיונית מככב:
ילד החי בצריף פרוץ, ללא שמיכה, בשלהי החורף מקור רועד...
מחמם עצמו כמשק אוטארקי, המקיים את עצמו, בלי הורה דואג.
ופתע, כך ממשיך התסריט, הוא מוצא בד צמר עבה וחם הזרוק בצד,
הוא מאמצו אל ליבו ובחוזקה אוחז בו ביד,
שוב אין הוא חש גלמוד, בלתי מטופל ונעזב,
הוא מתכרבל בתחושה המחממת. המציאות נחווית ככזב.
הגורל...
כמו ייצור
מפלצתי
ושעיר,
את הנער
מ"חלומו"
מעיר.
לבד
קפוא... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.