היום בו החברות שלנו מתה התחיל כמו בכל יום רגיל. בעצם לא רגיל
כי זה היה טיול שנתי, את יודעת: כל הצחוקים וההתרגשות, אפילו
ההשקמה המוקדמת לא הפילה את רוחנו.

יצאנו לכיוון החרמון עטופות בשלושים ושלוש שכבות של בגדים.
עלינו ברכבל, נגענו בשמיים וחזרנו לאכסנייה מאושרות עד אין קץ.
זה היה הלילה האחרון בטיול וציפה לנו לילה של ריקודים סוערים
עד הבוקר. אין טעם להרבות בפרטים, את הלילה ההוא אפשר לסכם
בשתי מילים: כעס וריב ומאותו היום את אוויר בשבילי ואני אוויר
בשבילך.

למרות כל הכעס, רוב רובם של החברות שלנו התעקש שאנחנו צריכות
להשלים. "תשע שנים לא זורקים ככה סתם" הם אמרו. אז ניסיתי,
עייפה, שלחתי לך פתק שרק הרגיז אותך ואותי עוד יותר ואת זרקת
אותו מהחלון. אני מניחה שאפשר לומר שזה בדיוק היה הרגע בו
החברות שלנו מתה. הרגשות שלי נזרקו מהחלון יחד עם הפתק. הזלזול
הזה מבחינתי, היה הכל.
היום את דוחה אותי (את וכל מה שעשינו ביחד נראים פתאום צבועים
עד בלי די). היום אני מסתובבת ריקה מרצונות, מסתובבת מאוכזבת.
אני מניחה שסוף סוף קלטתי שלמרות כל התוכניות שעשינו, אנחנו לא
נשאר חברות לנצח.

היום שבו החברות שלנו מתה התחיל כמו יום רגיל ושום יום אחר לא
יהיה רגיל יותר.