[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עתליה זהבי
/
יום השבת ה-47

הם כולם, הקדישו את עצמם למשהו,למישהו, לכולם היה למי להקדיש
על מי לחשוב שהם עשו את זה, אומנם לא בקלילות , אמנם די
באילוץ, לעיתים היו נלחמים בזה, כי הנה ההקדשה הזאת, וכן יש לך
מישהו, שלא יהיה לך מישהו?



כולם בלי יוצא מן הכלל (עד לאותו יום פשטני מידי בוהק מידי
ברור מידי, עכשיו רואים שזה היה צפוי)
היו יושבים או עומדים, תלוי איך היה להם נוח, ועושים את הנחמד
להם, ככה, לפעמים זה היה זורם, ולפעמים זה היה יותר נגרר ע"י
עצמו, מנסה לשאוב כוח ממנו עצמו, בתקווה שזה לא יביא למוות.
וכל זה עם הקדשה, בדרך כלל או מאהבה או משנאה. ההשראה הייתה
באה מהדבר הזה וההקדשה גם, כי מודים לו לדבר הזה, אולי בלעדיו
זה לא היה מתקיים כלל.



כך זה התנהל, בלי יוצא מן הכלל, עד אותו יום, אסור היה לעצום
את העיניים, כי ידעו שהיום הזה יגיע, אבל כשהזמן עובר, ודור
אחרי דור רק משכיח "אגדות נושנות, אנחנו בעולם המודרני..." אז
הנה עוד יום שבת, כן, כולם פחדו מאותו יום שבת, יום השבת ה-47
לשנה, "מחר תבוא עלינו השבת ה-47 לשנה, מי ייתן וגם אותה נעבור
בשלום" אמר הקריין במין גישה בטוחה, מזה 13 שנה את אותו משפט,
זה באמת לא מפליא. אסור היה, לטעות כך, כך, בעולם המודרני.



הנה נכנסה לה שבת, כמו כל ארץ דת, הדלקת נרות סמלית, ילדים
נרגשים, כלבים פעלתנים, זקנים רצוצים, הורים מחוייכים, רווקים
נואשים, רווקות אומללות, כולם יודעים היום יום שבת, מי זוכר
כבר כמה בשנה? למי זה משנה, "יימות המשיח" חמור, לא, בעצם
אתון, לבנה, ועליה דוהר לו בנחת המשיח, מבית דוד, לא סתם משיח!
אבל איך כולם שכחו מאותה אגדה, "אגדה" אומרים כעת הזקנים במין
ציניות עצובה, מי ייתן ויכולנו לחזור לאחור.



השבת התקיימה כרגיל, לא יוצא מן הכלל, לא סימן מהירח, מהאדמה,
אפילו רחש מוזר במים לא היה, אנשים, מחפשים אחר הנפלאות אחר
האסונות, סימנים גדולים, אותות, מושיעים, "העולם המודרני"
אומרים, כולם כבר שכחו שהנורא מתקיים אחרי השבת ה-47 לשנה.
השבת יצאה בערך בשעה 6 בערב, זה קרה, כל הקדשה והקדשה - נמחקה!




האנשים יצאו מדעתם, אומנם זה לא היה מורגש, לא דווח בחדשות,
אבל רק האנשים המיוחדים, "הרוינים"- רואי כל, חשו זאת בקצות
שערותיהם, בציפורניים, בעור העפעפיים, בקפלי החך. אלו היו
הסימנים. לאנשים לא היה למה להקדיש, לאנשים המוח התנוון אט אט,
הכל, הלך, הם היו בוהים בהקדשות שלהם, מנסים למצוא מקור
לתופעה.
מאותו יום, נמוגו הפחדים הישנים, החלו חדשים - "האם זה לא יגמר
לעולם?" אותה קללה, שחלה לתמיד.



אז תגידו למי כדאי לי להקדיש?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני ארה
בעצמי מישהו
ישים לב?

Famous Last
Words.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/03 2:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עתליה זהבי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה