הוא קיפץ מסלע לסלע, עם התיק הענק שנתלה לו על גבו הצנום.
הוא היה לבד, מטייל לו בין הרים, מחפש תשובה, מחפש משמעות,
מחפש אהבה חדשה, תגלית, משהו שיאיר אותו, וכאילו יגרום לו
לרצות להשאר בעולם הזה.

הוא היה צעיר, כמה חודשים לאחר סיום התיכון, שבו הוא עוד היה
משהו, מישהו. מגמת כדורסל, אהוב הבחורות, צנוע ומתוחכם.
אבל אז דברים התחילו להגמר. לאט לאט. קודם כל בא הטיול השנתי
האחרון, ואז אסיפת ההורים האחרונה,והמבחן האחרון, והבגרות
האחרונה והיום האחרון... הוא שונא סופים. תמיד יש הרגשה שלא
מיצינו, ואולי אם הסוף היה בא רק עוד מעט, היינו מסיימים הכל
בטוב יותר וברצון, שבעצם- גם אם היה לנו את הזמן הזה היינו
רוצים עוד זמן, כי שום זמן לא יכול להתגבר על סופים ובעיקר לא
על געגועים.

געגועים. הוא כל הזמן הרגיש מועקה בלב, מועקת געגוע. מסתובב
לבדו כבר כמה חודשים באיזור הנגב, נוסע בטרמפים מפה לשם,
ומטייל המון בשקט המדברי של הנגב, ושל הרי אילת היפיפיים.
זה עשה לו רק טוב. השקט המופלא, היופי שמסביב, החום, הצהוב,
התכלת שבשמיים, העננים, הרוחות הקלות שנשבו מפעם לפעם, מילאו
אותו תקווה.

אבל אז, באותו יום, הוא טייל לו באחד מהמסלולים שהכיר, שלפתע
שמע צעקות וצחוקים בקרבת מקום, וכשניגש לבדוק מה פשר הרעש, ראה
קבוצת תלמידים, בני 17 מטיילים במסלול מקביל לשלו, ובאותו רגע
הוא קרס לחול הרך והחם, כבש את פניו בברכיו ובכה. התייפח.
התגעגע לפעם, ושנא את הגעגועים האלו. לא רצה להתגעגע, רצה
לפתוח משהו חדש בחיים שלו, לחשוב על ההווה ולא על העבר, רצה
להיות קליל ומאושר, כמו כולם.
אבל שומדבר לא עזר, הוא פשוט היה תקוע בתקופת התיכון כל כך
חזק,הוא נתלה בה בציפורניו, מתחנן בפניה שלא תחמוק. תקופה של
שש שנים לא זורקים לפח, והנה, פתאום היא הולכת ומתרחקת, כאילו
לא הייתה. היה לו מאוד קשה להתגבר. מאוד.

מה שמאוד הציקה לו הייתה המחשבה על הגיוס שמתקרב אליו בצעדי
ענק. ינואר. זה עוד מעט, וצבא - צבא זה של גדולים,של מבוגרים.
והוא? לא... לעולם לא יהיה מוכן להיות מבוגר, להיות גדול. לא.
בשום פנים ואופן. הוא היה צעיר, הוא היה נמרץ, הוא היה מאושר,
פעם.
ומה הוא רוצה מעצמו? כולם עוברים את זה, זהו מסלול ידוע, גן -
יסודי - תיכון -  צבא - טיול - אוניברסיטה.
מי צריך את זה? מי צריך צבא, מי צריך טיול להודו, ומי צריך
אוניברסיטה.

פתאום המציאות הכתה בו. לא צריך.
מבוגרים הולכים בדרכים סלולות, אבל הוא? הוא צעיר. הוא יסטה
מהשביל, לפני הצבא הוא יעשה שנת התנדבות, ובמקום לנסוע להודו
אחרי הצבא הוא יטייל בגליל. על אוניברסיטה אין בכלל על מה
לדבר- יעבור לקיבוץ ויחיה את החיים שלו במסלול שלו, מסלול חדש,
מסלול כבקשתו.
ומרוב התרגשות מהתגלית - ובתור הוכחה לעצמו שהוא באמת לא זקוק
למסלולים סלולים הוא סטה מהמסלול-חוצה-הרים שצעד בו, והחליט
למצוא שביל אחר, לא סלול, שביל מיוחד שלו, שילך לפי הרצונות
שלו.

אז כן, הוא יהיה אחר, ולראשונה בחייו יהיה שונה.
אבל מי אמר שלשנות- את עצמך,
                      ולהעז- לעשות דברים אחרת, זה מפחיד?
הוא צעיר בנפשו, ולעולם לא ירצה לאבד את הטוהר הזה.

רק להעז- להשאר צעיר לנצח.