נכתב לפני הדרכת 42 ימי טיול (רצופים!!!) בישראל , לקבוצת
תיירים אוסטרלים יהודים בני 18.

"התחלתי משרוליק... התקשרתי אליו לפי הזיכרון של האות 5
בהתחלה. חמש פעימות. שקט.
שרוליק עונה מותש... קם משינה כנראה ארוכה מאוד. סוף כל סוף
יוצא לו השבת הזו לנוח מהעבודה המטופשת של בדיקת תיקי-עוברי
אורח, בכניסה לתחנת רכבת השלום. כמה אירוני זה שדווקא שם צריך
לבדוק תיקים.

"אמילי" מתנגנת לי ברקע, מרגיעה אותי לקראת התקופה הקרובה. 42
יום של בלבול-תיזוז-טירטור
בלאגן-של כיתת גן - בלי מזגן. עם אנשים מוכרים-לא מוכרים בארץ
מלאה בכל כך הרבה שסעים.
האינטרנט לא עובד - זו ברכה או קללה. יום שבת, גם ככה צריך
מנוחה... יש לי שני סכינים בידיים.
אחד איטלקי מושלם. "פורפקטו" שמו. הוא בא מבית של
פורפק-ציוניסטים אסטטים, כאלו שצריכים לחתוך את העגבניות בצורה
מרובעת שוות צלעות לסלט.
השני - יפני. כאלו שאנו מכירים כחותכים ברכות פיסות ספוג
ורודות זעירות של שיעור מלאכה בכיתה ז'. אני מנסה לתקן את
האינטרנט. בראשון אני מסובב את הראש הקטין של הבורג שבתיבת
החשמל הזעירה, כדי להשחיל את שרוול הפלאסטיק התכול מעל נתיך
המתכת העוקץ שמגורד על ידי השני. היפני.

אני תוהה מה יותר חד?
זה שאתה רואה את העיניים שלך משתקפות מהראשון בזוית הנכונה,
בדיוק ברגע שאתה מרגיש משהו קר וחד, עוצר לך את הסינחרור של
הגוף... או השני. היפני.
האינטרנט עובד.
מזל..."