יושבים ככה בסנטר, כבר שעה שלמה שהמצב המזדיין נשאר
כמזדיין..לא זז...מחרפן...
אף אחד לא מוכן להודות ,אבל הם כולם חושבים ככה.
אני מחכה לאיזה שינוי ,מצידי שיהיה אפילו טלפון מאיזה ידיד,
חברה..אולי חבר...
ופתאום ,כאילו מישהו שמע את בקשתי ,קיבלתי הודעה .., נועם.
אבל גם כן הודעה - ?Where are you ,נשאלתי.., שוב לא מסתפקת
במועט שיש לי..
אני לא אוהבת את הרעיון, אני צריכה משהו מסויים יותר על אך
אהבתי לנועם.
אז אני עונה בקצרה ,בחוסר רצון ובינתיים...לא ממש יודעת מה
איתי או מה אני רוצה מעצמי,
אבל אני ממשיכה לרשום..
אני קולטת אותות חשודים מהלב שלי ,רואה אותו יוצא מהמקום ,הולך
כמו מסטול ,מגביר מהירות,
מתרוצץ ללא הרף ,אין לו מנוחה בגרוש ,נתקע בתוך קיר, ופתאום ,
מתרסק על הרצפה .מרותק. מתוסכל.
כמו פתאטית אני מחכה שאולי מישהו ירים אותו מהרצפה ,יוריד ממנו
את האבק ויחזיר לי אותו -
מצידי גם שיחזיר למישהו אחר, העיקר שיעשה בו שימוש הוגן.
הוא נהיפך על גבו ,עם רגליו למעלה והזיז אותן במקצת ,כאילו היה
מקק שאחד מבני האדם בסביבה ריסס.
אני מרגישה המון רחמים עליו ,למרות שאני יודעת שהוא שונא רחמים
מהסוג הזה....אבל הפעם,
אני חושבת שהוא אפילו צריך את זה..
אבל ברגע זה ,הוא מאוד חסר לי וכל תזוזה אפשרית שלי יכולה
להרוג אותי,דבר המביא אותי ללקיחת סיכון.
ואני לא לוקחת אותו.
אני רואה את המנקה של הסנטר עובר עם "האוטו" שלו, מחשב לעצמו
את הדרך בתת-מודע שלו, אפילו שהוא
מבצע אותה יום-יום...
ואני זוכרת את הימים הקודמים בו עשה אותה דרך עם האוטו שלו
,משחזרת ומבינה שהוא אמור לעבור
איפה שהלב שלי נמצא, בטח יחשוב שזה ג'וק מת או לכלוך -בשבילו
זה לא בדיוק משנה ,העיקר שהוא ינקה אותו.
שקעתי בהירהורים כבדים ולרגע כאילו שכחתי שיש שם לב גוסס
,עצרתי בבהלה את המנקה ,הוא היה מחריד למדיי וחיוור,כנראה
הפחדתי אותו כהוגן.. התרוממתי לאט-לאט ,התכופפתי כאילו הייתי
בת 70 ,
והרמתי אותו , אני את שלי עשיתי. ומעדתי.

אני לא יודעת מה איתי מאז ,אבל אני עדיין לא מצליחה להבין איך
זה שאף אחד לא שם לב שיש שם לב זרוק על הרצפה?? (מסטול?...)