בהשראת השיר Hawk The Hawker של להקת Forest משנת 1970.

צריך לחזור לחלום. הרחוב התרוקן לו אפילו ממכוניות ומהאנשים
המבולבלים, ואם הייתי מדליק האור אז פתאום הכל היה נעלם. חזרתי
למיטה. מחוץ לחלון העיר כבר כולה נרדמה ורק הספינות נעו ימינה
ושמאלה. ואותו החלום שחלמתי נראה לי ממש כמו המציאות. הרי אני
הייתי אני, אפילו על תיבת הדואר היה רשום השם שלי. נראה לי גם
שהייתי בחור צעיר שדי מהר מצליח בעולם התקשורת ונהיה עיתונאי.
כמעט כמו במציאות.
חזרתי לחלום ובדיוק הגעתי לאותו הרגע של בדידות. יום שישי
בערב,  הרחוב ריק ואני יושב לי על המרפסת ומשקיף על הספינות עם
כוס קפה וסיגריה. וכל זה נראה לי יותר מדי אמיתי.
פתאום חזרת, קצת רטובה מהגשם שטפטף בחוץ ואני אפילו לא התפלאתי
שאת כאן, כאילו שככה זה צריך להיות. ואז ישבנו וחלקנו את הרגש
שלא חשבתי שאחלוק עם אדם נוסף - הבדידות, הפנסים שמאירים על
הרחוב והספינות שמאירות על הים. אז הלכנו לישון ביחד, כאילו
שזה רגיל.
בדיוק התעוררתי והבנתי שהכל בעצם היה חלום. חלום שהיה ממש
אמיתי, עם אותם הצלילים והריחות, הכל היה אותו הדבר, חוץ ממך.
וכך עבר הזמן, בימים הייתי עובד ובלילות הייתי חוזר לישון
ולחלום. שם בחלומות את הייתי חוזרת הביתה, אליי והיינו ביחד
ותמיד נשארת לישון לידי, רק שבבקרים הייתי מתעורר לבד ושוב
מחכה שיבוא כבר הערב ואני אגיע אלייך לחלום.
אחרי כמה שבועות הציעו לי לעבור לחו"ל ולהיות שם כתב חוץ של
אחד העיתונים בארץ. הסכמתי ואת אמרת שאת עוברת איתי. הכל נראה
מושלם, שכרנו דירה עם נוף אל השאנז אליזה, את התחלת לעבוד
במוזיאון נדמה לי שזה היה הלובר.
בינתיים בעבודה הייתי מוצא זמן לכתוב את הספר שלי, לא ממש
ידעתי על מה אני כותב, נראה לי סתם, על החיים. אני זוכר שנורא
שנאתי את הדמות הראשית, בחור צעיר שהכל הולך לו. אבל ממש אהבתי
את חברה שלו שלפעמים הייתה נורא דומה לך רק פחות מושלמת וזה
הוסיף לה קצת קסם.
יום אחד כשהייתי לקראת סופו של הספר, שבו הבחורה מתאבדת
והגיבור חוזר בתשובה, נכנסת למשרד. לא ברור מה רצית אבל לא
זכרת אותי, אפילו לא אמרת שלום ורק אתמול בלילה הלכנו לישון
ביחד. הלכת ואני לא אמרתי כלום. חזרתי הביתה והלכתי לישון, לא
היה לילה שבו לא חלמתי והלילה שוב חזרת ואמרת שאת שונאת את
עצמך על זה שלא זכרת אותי והתעלמת ממני, ואז חיבקת אותי והלכנו
לישון.
עברו מספר חודשים, הספר נגמר ופתאום גם הפסקתי לחלום, כנראה
שעזבת אותי מתישהו על הבוקר ולא יכלתי לעצור בעדך כי רק בלילות
היית איתי. התחלתי להרגיש לבד. הספר הצליח במיוחד בבריטניה,
והפך לנחלתם של בני נוער שחיפשו את דרכם. התחלתי לקבל מכתבים,
סיפורים של נערות בריטיות על מוות והאהבה ובינתיים התעטפתי
בבדידות ואת לא חזרת.
הערב חזרתי שוב מהעבודה אחרי יום מתיש והמשכתי לכתוב את הספר
השני שלי. נראה לי שהוא היה עלייך, הבנתי שאני אפילו לא יודע
מאיפה את או איך קוראים לך, אבל זה לא היה לי מוזר בכלל. הבטתי
באנשים המטיילים בחוץ בין האורות ובתי הקפה, הדלקתי סיגריה
והתחלתי להתגבר. שוב להתגבר עלייך, לכתוב אותך על גבי נייר
וככה לגרום לך להיות עם עוד אלפי אחרים. והכל אז היה אמיתי,
הרחוב הריק והפנסים, אפילו הספינות הנודדות, הכל, חוץ ממך.