"Hey, don't write yourself off yet
it's only in your head you feel left out, or looked down
on"


מוקדם יותר באותו יום קריר וגשום לפרקים, כשהייתי בדרך חזרה
מבית-הספר (12 דקות בהליכה נינוחה), כשהלכתי לאורך הרחוב, לפתע
הציצה מבין הבניינים השמש הנעימה של ארבע אחר הצהריים. אני
אוהב לראות את השמש כשקר. זה מזג האוויר האהוב עליי. כשקרני
השמש הכו לפתע בפניי, חשבתי לעצמי, "החיים יפים". זה היה יום
די מתיש, אבל חשבתי, אני חוזר הביתה, אוכל מרק, רואה
יורוספורט, הולך לישון לאיזה שעתיים וקם כדי ללכת לאיזו מסיבה
שהחליטו לעשות בבי"ס כדי לפצות אותנו על זה שביטלו את הסיור
לניצנים, בגלל התחזית לגשם. חזרתי הביתה, אכלתי מרק, הספקתי
לראות את סוף השידור ביורוספורט, שמעתי כמה שירים
בדיסקמן-80-דולר שקניתי בדרך לארה"ב בקיץ והלכתי לישון, אחרי
שכיוונתי את הפלאפון לצלצל ב18:30, שעה לפני המועד המתוכנן של
המסיבה (שכבר הוזז כמה פעמים). קמתי כמה דקות לפני 18:30 (מה
שהתברר כדי חשוב, כי הפלאפון לא צלצל) והייתי שטוף זיעה. אחרי
שהתקלחתי והתלבשתי (פחות מדי שכבות, אבל לי אף פעם לא קר), כל
ההרגשה הרעה נעלמה כלא הייתה. המסקנה שהגעתי אליה הייתה שאני
צריך להיות שטוף זיעה לעתים יותר קרובות. בסביבות 19:10 יצאתי
מהבית. דווקא לא היה גשם. התחלתי ללכת לכיוון בי"ס (12 דקות
בהליכה נינוחה. נינוחה? הרבה אנשים כבר אמרו לי שההליכה
הנינוחה שלי היא כמו ההליכה המהירה שלהם. בדיעבד אני חושב שהם
צודקים, כי אחרת איך אני כל פעם מזיע עד שאני מגיע לבי"ס,
למרות שאני לבוש בפחות מדי שכבות?), ועדיין הייתי בהיי (טוב,
מצב רוח מרומם, הרמה של הכתיבה שלי לגמרי לא אחידה.) בשלב הזה
כדאי שאני אסביר קצת על איך הבי"ס בנוי. הנספח הארכיטקטוני הזה
לא חיוני, אבל הוא לא יזיק אם אתם באמת רוצים לשים את עצמכם
בנעליים שלי, מידה 45. כשמתקרבים לכניסה הראשית לבי"ס שלי, יש
שתי אופציות. אחת היא לעלות כמה מדרגות, לפנות ימינה ולהיכנס
ללובי של התיכון. מצד ימין מדרגות עץ יורדות למטה לאיזשהי
רחבונת שקוראים לה משום מה אולם הספורט הסגור, למרות שהיא די
קטנה מכדי לנהל בה איזשהו סוג של ספורט. אם ממשיכים באותו
כיוון מגיעים לשתי הדלתות הגדולות של אולם הספורט הגדול, שם
הייתה אמורה להיערך המסיבה (אני מקווה שעוד לא שכחתם במה מדובר
ושעוד לא התייאשתם ממני.) בכל אופן, אם במקום לעלות במדרגות
הראשונות פונים ימינה, מגיעים לסוג של כניסה צדדית שבד"כ היא
סגורה, אבל אם נכנסים בה מגיעים ישר לאולם הספורט הסגור, כשישר
מימין נמצאות הדלתות לאולם הספורט הגדול. בכל אופן, אחרי ההסבר
הלא מובן הזה, אני יכול להמשיך. נכנסתי דרך הכניסה הראשית. לא
ראיתי הרבה אנשים, לא בלובי ולא בכיוון אולם הספורט. שאלתי את
זאת מהכיתה שלי שאמרה שהמסיבה מתחילה ב19:30 אם היא בטוחה בזה.
היא אמרה שכן (לא משנה שאח"כ ראיתי שלט שאמר "מסיבת חנוכה
מדליקה, שעה 20:00".) ירדתי במדרגות ועליתי עוד פעם. חשוב
לציין שהאנשים שכן ראיתי היו ברובם מהשכבה שלי. זאת, אגב,
הנקודה בה הסיפור הופך למעין אמירה נוקבת על החיים משולבת
בהרבה טינה כלפי השכבה שלי, אז אם אתם שונאים party spoilers
(או אוהבים ראפ) זה הזמן בשבילכם להפסיק לקרוא. בכל אופן, לאט
לאט התחילו בכל זאת לזרום אנשים ומסיבה כלשהי המארגנים החליטו
להתחיל למשוך סרטים ארוכים בצבע כסף בכל האולם. בנקודה הזאת
עלתה המחשבה הראשונה מני רבות שיהיו לי מעכשיו (היא בעצם לא
הייתה הראשונה, אבל אני לא זוכר מה הייתה הראשונה, וזאת פשוט
מעולה בתור מחשבה ראשונה.) חשבתי לעצמי, "this is going to be
lame in so many ways." אגב, בנקודה הזאת התחלתי לשים לב
לריבוי האנשים שהחזיקו סיגריות בוערות, חושבים (ובצדק) שהמורות
המעטות שהסתובבו שם (והמנהלת, שמשום מה אמרה לי שלום כשהיא
עברה לידי כשהיא הגיעה) לא יעזו להעיר להם כדי לא "לקלקל את
המסיבה". כאן חשבתי שהדבר ארוך-הטווח היחיד שאני אוכל לקבל
מהמסיבה הזאת הוא סרטן. (ראוי לציין שבאופן עקרוני, אני לא
מעשן, או שותה לשכרה. אני חושב שזה עדיין מוקדם מדי להתחיל
להרוס את הגוף שלי ואין לי שום רצון להתנהג כמו אידיוט רק כי
זה כיף ואף אחד לא יאשים אותך.) באופן מפתיע, הראפ שבקע
מהרמקולים בעוצמה שוברת אוזניים לא הפריע לי כמו בד"כ, אולי
בגלל שהייתי כ"כ עסוק בלהעביר ביקורת צינית על כל דבר אחר שהיה
שם. באותה נקודה הגיעה המורה המרשעת של בי"ס (השטן הוא יוסי
ביילין לידה) וצעקה עליהם שיחלישו את המוזיקה. זאת כנראה הייתה
נקודת השיא בכל החוויה הזאת. ואז שאלתי את עצמי: "למה אתה
מניאק? Why do you want the party to be spoiled?" ואז עניתי
לעצמי, שרוב האנשים שראיתי שם עד עכשיו התחלקו ל2 סוגים: הסוג
שלא אכפת לי ממנו והסוג שאם הייתי יכול הייתי מפוצץ במכות.
וכאן התחילה להציק לי השאלה למה לעזאזל אני נשאר אם אני סובל
כל כך. ואז אמרתי לעצמי בנחישות שאני עושה את זה רק בשביל קרן
האור שלי. משהו ששכחתי לספר בכל העניין הוא שהמבנה של בי"ס כבר
ראה ימים יפים יותר, אי שם במאה ה17 והגג של האולם בו הייתה
המסיבה היה בערך היחיד שלא דלף בהיסטריה. ככה שהתמקמתי לי
בנוחות בתוך האולם הגדול, ממש ליד הדלתות, מקום שבו יכולתי
להימנע מלהצטרך לפתוח את המטרייה שלי תוך כדי תצפית עירנית על
הכניסה הצדדית (שמשם כולם נכנסו, כי נעלו משום מה את הכניסה
הראשית) וציפייה לראות את קרן האור שלי נכנסת. הבטתי בשעון
והשעה הייתה 20:05. אמרתי לעצמי: אם קרן האור שלי לא מגיעה עד
20:30, אני מתחפף משם ולא אכפת לי מה יגידו עליי (סביר להניח
שלא ישימו לב לעובדה הזאת ממילא.) בינתיים, בת-כיתתי החליטה
שזה הזמן לשאול אותי מה נשמע. אמרתי לה שלא תחפש אצלי את
ההתלהבות. היא אמרה (ובצדק גמור): "אם אתה לא מתלהב אז סע
הביתה!" עניתי: "אני נשאר בשביל הסיכוי הזעיר שההתלהבות שלי
תגדל בהמשך". זה כמובן היה שקר רציני. וכל אותו הזמן המשיכו
לזרום מחשבות ציניות-מלגלגות דרך הראש שלי, שהמשפט הבולט בהן
היה "in so many ways". גיליתי שאפשר להוסיף את הפרייז הזה
לכמעט כל דבר שאני אומר. וכמובן שההנאה המרושעת שהפקתי מאותן
מחשבות הייתה אחד הדברים שהשאירו אותי שם.

בערך ב20:10 החלטתי שנמאס לי ואני הולך הביתה, באופן החלטי.
חיכיתי עד שלא יותר מדי אנשים יראו אותי יוצא (עדיין יש לי שמץ
של self dignity) והתחלתי להתקדם בכיוון הכניסה. ואז קרן האור
שלי הגיעה, מהממת כהרגלה, אפילו במשהו אפור וצמרירי. לרגע
חשבתי: "אוקיי! לזה חיכיתי, עכשיו אני יכול להישאר ולו כדי
לראות אותה עוד כמה רגעים." ואז נתתי לעצמי סטירה מנטלית,
התאוששתי, אספתי את הנחישות המועטה שנשארה בי ויצאתי בהפגנתיות
מהדלת. לא בהפגנתיות, בעצם, אלא בדרך השקטה האופיינית לי.
Invisible as usual. כשהתחלתי ללכת, הרגשתי רע כהרגלי. ואז צצה
מחשבה בראש שלי שלא מפסיקה להטריד אותי עד עכשיו ואנחנו מדברים
על בערך שעה מאז שזה קרה. אם בשביל קרן האור שלי הייתי מוכן
להישאר ולסבול חברה של אנשים שאני לא סובל ומוזיקה שאני לא
סובל וגג דולף וסרטים כסופים ולוח זמנים לא ברור ורוח וגשם,
כנראה שאני ממש ממש מאוהב.

"just try your best,
try everything you can,
and don't you worry what they tell themselves when you're
away..."