[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אליק דרמר
/
עד פלוטו ובחזרה

יום שבת בערב, זמן לשיחות רציניות. אני רואה את עצמי כזיין שכל
מדרגה ראשונה, ובהתאם לכך ולמעמדי הרב בתור אחד שכזה אני מרשה
לעצמי לשבת בלילות שבת ולזיין לסובבי את השכל.
הפעם שפר מזלה של מיכל והיא זכתה בעונג להיות אובייקט
הפילוסופיה בשקל שלי. רוב הסיכויים שזה שהיא חברה שלי תרם
לשיקוליי.
"את חושבת שמה שיש בינינו זו אהבה?" אני שואל בטון "עאלק"
סמכותי.
"אני יודעת, לא רק חושבת."
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
"כשאני רואה אותך אני יודעת שכשאני איתך אין אף אחד אחר,
וכשאני מסתכלת לך בעיניים הכל נעלם והכל נמוג ואני מבינה סוף
סוף! אני מבינה למה אני פה ולמה אני איתך: אני איתך כי אני
אוהבת אותך, ולא סתם אוהבת אלא אוהבת עד פלוטו ובחזרה."
אני מסמיק ומנשק אותה. מה לעשות? תמיד אהבתי בחורות רומנטיות.
אני ומיכל מתמזגים אל תוך הלילה עד שהזריחה עולה. אני מעשן
סיגריה אחרונה ומודה לזה שלמעלה על כל שנייה שאני מקבל איתה.

"אליק?" הקול בטלפון שואל.
"כן. מי זאת?"
"זאת עדי, חברה של מיכל." (פעימת לב מוחמצת)
"אני רוצה להזמין אותך ביום ראשון ליום הולדת של מיכל, אנחנו
עושים אותו בפאב "השלושה" בגבעתיים."
"סבבה, אני מת לבוא אבל אני לא בטוח שאוכל. רוב הסיכויים שאני
אהיה בצבא באותו זמן, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי להגיע, ותודה
שהתקשרת."

מיכל.
מיכל.
מיכל.
ארבע אותיות קטנות שביחד מרכיבות שלוש שנים של אהבה ושלוש שנים
של כיף שנגמרו ברגע כואב ומדמם עד היום.

את מיכל, לצורך ההסברה נאמר שהיא חברתי לשעבר, הכרתי לפני כ-4
שנים במסיבת יום ההולדת שלה. באותה תקופה היא שיחקה את החברה
של חבר טוב שלי ואני שיחקתי את תפקיד החבר הנאמן שלו (תפקידים
שמתברר ששנינו לא ידענו לשחק היטב).
שנה לאחר מכן היינו כבר עמוק בקשר וסתם עמוק אחד בתוך השני
וכעבור ארבע שנים, ביום הולדתה ה20, היא כבר הרבה זמן לא איתי
בזמן שאני לא הפסקתי להיות איתה לשנייה.
יום הולדת של מיכל זה לא סתם יום הולדת, בשבילי זהו סממן של
תקופה. בכל אחד מימי ההולדת שלה אני שיחקתי תפקיד כלשהו בחייה,
הייתה לי תחושה שהשנה אני אקבל את התפקיד הכי מסריח שלי עד
כה.

"בתור מה אני אבוא? יש לה חבר חדש כבר חצי שנה!"
"אז מה? אתה בא בתור ידיד!"
"אאוצ'... לא נראה לי שנוח לי עם ההגדרה הזו." הסברתי לויקי.
"למה לא?" שאלה החכמה "מה רע בלהיות ידיד?"
"תראי," אני מנסה להסביר לאפריקאי למה יהודים שמים כיפה, "אין
לי בעיה להיות ה"חבר לשעבר," אין לי שום בעיה להיות ה"חבר
הפסיכופט לשעבר", אני אפילו מוכן לקבל את ה"חבר הפסיכופט
האובססיבי ה-יש לו מרחק מינימאלי של 30 מטר לשמור ממני לפי צו
בית משפט" לשעבר, "אבל ידיד? לא!"
"למה לעזאזל לא?!" ויקי חושבת שאם היא תקלל אני אקח אותה יותר
ברצינות.
"למה לא? אני אענה לך בפשטות- זה עניין קל של השקעה ותשואה.
אני לא השקעתי שלוש שנים של תשוקה, שלוש שנים של מתנות
רומנטיות, שלוש שנים של סקס מושקע ומתאמץ ושלוש שנים של שמירה
על ה"אש" דולקת כדי שיקראו לי ידיד!"
"לא שפוי... פשוט לא שפוי זה מה שאתה."
"עם ההגדרה הזאת למשל אין לא שום בעיה." אני מתרווח בכורסא
ופורס חיוך מנצח.

יום ראשון בערב, שעה שבע. עוד שעתיים מתחילה המסיבה של מיכל,
עוד שעתיים יש הפתעה כפולה.
הפתעה אחת תהיה למיכל שלא יודעת שאני בא ותהיה בהלם וכל זה,
והפתעה נוספת לי בגלל שלמען האמת גם אני מופתע שאני בא.
לקחתי איתי את חברי הנאמן בוריס על מנת שלא אשתעמם שם על הבר
לבד, ולמקרה שידיי ימצאו את עצמן על צווארו של ה"חבר" ואני
אצטרך עזרה (או מישהו שיחייג 101).
חוץ מזה אני לא יודע איך להגיע, תהרגו אותי. אז מה אם אני גבר
בלי חוש כיוון? (יש לי שימושים אחרים)

אנחנו מגיעים למסיבה וכבר מרחוק אני רואה בחורה אדמונית
וקופצנית ומחייכת ומיד אני מזהה את היצור החמוד בתור מיכל.
היא כצפוי בהלם ומחבקת אותי חזק חזק וקופצת עליי. היא מכירה לי
את האנשים החדשים (חבר), הישנים (שתי ידידות), ועוד חבורה של
אנשים שאני לא מכיר ולמען האמת אין לי שום צורך להכיר.
מרחוק אני רואה את אמא שלה ואת אבא שלה ורואה איך הם נמרחים על
החבר החדש והמוצלח, ולרגע אני נזכר איך אני הייתי פעם שם עם כל
ה-society הזו ושגם אותי הם אהבו, לפני שהם החליפו אותי בבחור
החדש של מיכל כי מה זה כבר משנה להם.
ישבתי עם בוריס ואט אט הבנתי עד כמה אני פה בתור ניצב.
הזמן עבר לו ולא ראיתי את מיכל מפנה בשבילי ולו לרגע או שתיים
לדיבור קטן וגם לא בשביל להביא לה את המתנה שלה.
לקראת סוף מריטת העצבים, אני מכריח אותה לנטוש את המסיבה שלה
ולצאת איתי החוצה. אני מביא לה את המתנה והיא קוראת את המכתב
המצורף.
המכתב היה כמובן כמו כל מכתב שאני כותב, רגשני ונוגע ואמיתי
וכל החרא, אבל כנראה שלא יותר מדי כי חוץ מחיבוק לא קיבלתי
תגובה מיוחדת.

"אתה אוהב חרבות וסכינים?" שאלה אותי הזיון התורן, מתפנקת
במיטה.
"כן, אני אוסף אותן מכל העולם. אני מנסה להביא אחת מכל ארץ
שאני מבקר בה."
"זאת יפיפייה."
"יש לך טעם טוב. זאת מתנה מיוחדת מבחורה מיוחדת."
אני מוציא את החרב ממקומה בקיר ושולף מתוכה את המתכת הבוהקת.
אני מראה לה את החריטה על החרב, החריטה שמיכל דאגה שיחרטו לי.
"עד פלוטו ובחזרה."
"מה הכוונה, עד פלוטו ובחזרה?" הפוסטמה שואלת במטרה לא ברורה
להרוס לי רגע יפה של נוסטלגיה.
"מיכל תמיד הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי ואני מצידי תמיד
הייתי שואל כמה, ואז היא הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי עד
פלוטו ובחזרה."
"אווו... זה כל כך חמוווד!"
"גם את חמודה." אני אומר וזוכה בסיבוב נוסף.

מיכל משחררת אותי מהחיבוק שלה ומתרחקת ממני אל המסיבה שלה ושם
אל החבר שלה.
הדלת של הפאב נפתחת ואני נשטף מהמוזיקה הרועשת שנשפכה משם.
הדלת נסגרת אחרי מיכל ואני נשאר בשקט לבד עם המחשבות.
אני הולך לכיוון האוטו ורואה את בוריס מתעסק עם הרדיו דיסק
במטרה למצוא לי שיר שמח שירומם את רוחי.
אני פותח את הדלת של המכונית ונכנס פנימה. "אבל אני כרוך אחריה
/ היא מחכה לי בלילות/ ללכת שבי אחריה/ לשמוע את הציפורים
שרות..."
אני מתניע ונוסע לכיוון הבית. בוריס מחייך אליי ואני מחייך
אליו חיוך מאולץ חזרה.

"כואב, ממש ממש כואב."
"כמה כואב?"
"עד פלוטו ובחזרה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתם שואלים
אותי, מה שבטח
תעשו מתישהו,
אני חושב
שהרעיון הזה של
הסלוגנים ממש,
אבל ממש, טיפשי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/1/04 20:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליק דרמר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה