[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הטלפון צלצל באחת עשרה בלילה. על הקו הייתה אישה שלא הכרתי.
היא אמרה שקוראים לה נחמה, שהיא ציידת ראשים, ושהיא רוצה שאספר
לה את כל מה שאני יודע על תומר וקס. שאלתי אותה מה פתאום.
חשדתי בה. ובכלל, למה שאני אסגיר את החבר הכי טוב שלי, לבן-אדם
שאני בכלל לא מכיר? היא חזרה וטענה שהיא ציידת ראשים והוסיפה
ואמרה שתומר וקס בכבודו ובעצמו שלח אותה אלי ושהיא מנסה להציע
אותו כמנכ"ל לחברה ישראלית גדולה ושהיא מבקשת שאתן לה חוות דעת
מקצועית, אובייקטיבית עד כמה שאפשר. ועדיין לא השתכנעתי.

תומר גר ועובד במילאנו. מנהל חברה גדולה. דרשתי והיא נתנה בו
עוד הרבה פרטים וסימנים, עד שהשתכנעתי. עכשיו היתה לי בעיה
חדשה. תומר הוא חבר שלי. הוא באמת מנהל מוכשר. אבל עדיף לתת
חוות דעת שתהיה לא רק אוהדת אלא תראה גם מקצועית ואובייקטיבית,
ושתהיה לטובתו.

היא חקרה אותי במשך עשרים דקות והשתדלתי לענות לעניין. כן, כן.
לא, לא. ומה שאני לא יודע אני לא יודע, ומה שאני מעריך אני
מעריך. לאט לאט התפוגג המתח. הרגשתי שאני נשמע אמין ושהתשובות
שאני נותן עושות רק טוב לקריירה העתידה של תומר. לבסוף היא
שאלה אם יש לי כוח לעוד שאלה. אחרונה.

"אחרונה אחרונה?"
"אחרונה"
"בבקשה..."
"מה היית אומר אילו נודע לך שכל השאלות ששאלתי אותך לא נועדו
אלא כדי להבהיר לתומר מה אתה חושב עליו באמת?"

"אני לא מאמין לאף מילה שלך"

"אתה רוצה להגיד לי שהמנכ"ל הגדול הזה, איש העסקים המנוסה הזה,
אינו מסוגל לבצע מניפולציה כל-כך קטנה?"

התרגזתי עוד יותר.
"מסוגל לפי אלף, אבל לי הוא לא היה עושה את זה"

היתה שתיקה. גם קצרה.
רק מאוחר יותר למדתי שהיא ציידת ראשים וותיקה ומנוסה.

"תשובה טובה... מה אתה עושה בשבוע הבא?"
"תסלחי לי...?""
"אני רוצה שבשבוע הבא תיסע בשבילי לשלושה ימים לסיאטל... ואם
אתה יכול לפנות את הזמן, אני משלמת כמובן, יחכה לך כרטיס לטיסה
שיוצאת ביום שלישי בבוקר ובשישי בצהריים אתה כבר בבית"



"את יכולה להסביר לי בבקשה על מה בדיוק את מדברת?"

"תראה" - הטון שלה נשמע עכשיו יותר ידידותי - "בשנים האחרונות
אני נתקלת בבעיה שהולכת ומחמירה. ככל שהאדם שאני מנסה לצוד
ממלא תפקיד בכיר יותר, כך הפאראנויה שלו גדולה יותר. תבין, אני
מתעסקת בטופ של הטופ, בקרם דה-לה-קרם. מדובר באנשים שממלאים
תפקידים בכירים ביותר עם תנאים יוצאים מן הכלל בחברות
בינלאומיות. אם מישהו שם בדירקטוריון ידע שהם פוזלים החוצה,
הנזק שעלול להיגרם להם יכול להיות בלתי הפיך. וכשאני מגיעה
לקטע הבלתי נמנע של ממליצים שיכולים לתת חוות דעת, מסתבר שהם
לא מוכנים לבטוח באף אחד.

והנה, לפני כמה חודשים עלה בדעתי רעיון שיכול לפתור את הבעיה.
אני אכשיר ממליצים אנונימיים שיוכלו מצד אחד לספק לי חוות דעת
מקצועית ואוביקטיבית ומצד שני יאפשרו לאותם בכירים שאני מנסה
לצוד, להתגבר על הפאראנויה שלהם. כל השאלות ששאלתי אותך עד
עכשיו, בהסכמתו של תומר וקס כמובן, היו בעצם מבחן שנועד לברר
עבורי אם אתה מתאים להיות ממליץ אנונימי. ואתה מתאים".


שתקתי שוב. מה יכולתי להגיד?
מצד אחד זה היה מחמיא. מצד שני, מה פתאום? מצד שלישי, יש לי מה
לעשות בשבוע הבא. מצד רביעי, אף פעם לא הייתי בסיאטל ומצד
חמישי... "את יודעת מה... כל העסק הזה נראה לי מטורף לגמרי,
אבל אני מסכים".







טיסת אל-על המריאה לניו-יורק ביום שלישי באחת בצהריים. הייתי
צריך לנחות בשש אחר-הצהריים לפי שעון ניו-יורק, להחליף לדלתא
ולנחות בשמונה בערב בסיאטל, שבה כאמור, לא הייתי מעולם.

האיש שאתו הייתי אמור להיפגש היה ישראלי בשם אורי הראל שניהל
בחמש השנים האחרונות את אחת מחברות הבת הגדולות של מייקרוסופט.
אני לא יודע איך היא הגיעה אליו אבל האתגר שהציגה לו, לנהל
קונצרן תקשורת גדול בישראל, היה כנראה גדול מספיק כדי שיסכים
לפגוש אותי ולהעביר בחברתי 48 שעות. התוכנית הייתה שאפגוש אותו
ביום רביעי בבוקר במשרד, אתלווה אליו ואתרשם ממנו בעבודה לאורך
שעות היום, איענה בערב להזמנתו ואסעד עמו את ארוחת הערב
ואחריה, עוד שעה שעתיים בביתו. את הבוקר שלמחרת נעביר שוב יחד
בחברה ואחה"צ כבר אעשה את דרכי חזרה ארצה. את ההתרשמויות, כל
עוד הן טריות, התבקשתי להעלות על טיוטה ראשונה עוד במטוס.

בשדה בסיאטל כבר חיכה לי נהג מונית עם שלט גדול שנשא את שמי.
שאלתי אותו אם מיסטר  הראל SENT HIM והוא אישר ומייד שאל
ולמעשה הציע, שלפני שייקח אותי למלון יעשה לי קצת סייטסיאינג
בסיאטל.

הייתי נורא עייף ואמרתי לו שאני עייף ושבכלל מה כבר אפשר לראות
בחושך והוא אמר שאם כך הוא ממליץ שנסתפק בסיור קצר בשכונות
החדשות. שאלתי למה הוא מתכוון והוא תהה אם כבר שמעתי על רובע
המצולעים המשוכללים ועל שכונת ההשתקפויות הדמיוניות. הוא לא
חיכה לתשובה וכשהיינו כבר בדרך לאותן שכונות מסתוריות, הוסיף
ואמר שמי שהיה בסיאטל ולא ביקר בשתי השכונות האלה כאילו לא ראה
את סיאטל כלל. מכיוון שלא ראיתי את סיאטל מעולם, הפטרתי או-קי
אדיש והתרווחתי לנמנום קל במושב האחורי.

כשהתעוררתי התחלפה האדישות בתדהמה.
הכיכר הענקית שבה חנינו היתה מוקפת בתריסר גורדי שחקים משולשים
שכל חלונותיהם היו משולשים אף הם. הפנים שלי אמרו כנראה הכל
והנהג אמר: "אמרתי לך? אבל זוהי רק ההתחלה" ובזה אחר זה,
במירווחי התבוננות מתחדשים של לא יותר מעשר דקות, ביקרנו בכיכר
המרובעים, בכיכר המחומשים ובכיכר המתומנים. זה היה מדהים אבל
אמרתי לו שאני כבר לא מסוגל יותר.
למרות עייפותי הגדולה, התעקש על עוד חצי שעה בשכונת
ההשתקפויות. כשהגענו לא הבנתי למה. אחרי רובע המצולעים
המשוכללים, נראתה לי שכונת ההשתקפויות הדמיוניות, כאוסף מקרי
של גורדי שחקים שבלוניים.

"עכשיו שים לב" אמר הנהג. "בחר לך גורד שחקים אחד והתבונן רק
בו." הוא הכניס לרוורס ובנסיעה איטית התרחק כמאתיים מטרים
לאחור.
להפתעתי החל גורד השחקים בו התמקדתי לנוע ימינה ושמאלה, תוך
שהוא משנה את צבעיו, את מרקם הציפוי של קירותיו ואפילו, אני
יודע שזה נשמע מטורף לחלוטין, את מידותיו.
"אמרתי לך, לא לחינם קוראים לה שכונת ההשתקפויות הדמיוניות."

מסתבר שבאמצעות התכנון הארכיטקטוני, כמוהו לא ראיתי מעולם,
משנים הבניינים בשכונה זו את צורתם מכל זוית ומכל מרחק שתתבונן
בהם. הבטחתי לעצמי שיום אחד אחזור לכאן. הצטערתי שלא לקחתי
מצלמת וידאו, וגם קצת שמחתי. כי העייפות היתה כבר כל כך גדולה
שכל מה שרציתי היה להניח את ראשי על הכר וכשזה קרה, נרדמתי
בבגדי על מיטת הסופרקינגסייז האופיינית לבתי מלון אמריקאים
הקולטים אל תוכם אנשי עסקים שבאו מרחוק.

בלילה חלמתי על קינג קונג וגודזילה המתנדנדים על גורדי שחקים
ענקיים וזהובים וקופצים מגג לגג תוך שהם פושטים ולובשים צורה
והופכים לדינוזאורים ענקיים שראשם דומה להפליא לראשיהם של
ציידי ראשים.

למחרת בתשע בבוקר, התייצבתי במשרדי קומפיוטרייזד איירוספייס.
המזכירה, שכבר זיהתה אותי בשמי, ביקשה ממני להמתין, כנראה
מטעמי נימוס בלבד. שכן לא חלפה דקה וגבר גבה קומה, מסוג בני
החמישים שנראים כמו ארבעים מכסימום, קידם את פני במאור פנים,
ובעברית הראשונה ששמעתי זה ארבעים ושמונה שעות, הפליט: "שמעתי
שסיאטל מוצאת חן בעינייך".

במשך רוב שעות היום ישבתי במשרד שלו. אנשים נכנסו ויצאו, שאלו
וקבלו תשובות קצרות ובהירות, דווחו על בעיות וקבלו הנחיות כיצד
להתמודד איתן. כמעט שלא היו טלפונים בלתי צפויים אלא רק כאלה,
שנדמה היה שהמנכ"ל - אורי הראל, ישראלי לשעבר, בוגר הטכניון
בהצטיינות לפני עשרים ואחת שנה, התעשיה האווירית, אלרון,
אלסינט, לוסנט ומשם לאמריקה - הזמין והתכונן לקראתם היטב.

בשלב מסוים לא יכולתי להתאפק: "כל הכבוד. אני בקושי מצליח לנהל
שלושים איש ואתה, עם ידיים קשורות מאחור, מנהל ארבעת אלפים. "

"יש לך טעות" חייך, "אני לא מנהל ארבעת אלפים אלא שישה. כל אחד
מהשישה מנהל שישה אחרים שמנהלים מצידם עוד שישה וכך הלאה. אף
אחד לא יכול לנהל ארבעת אלפים איש ואת זה אתה צריך לדעת טוב
ממני. החוכמה היא לדעת לאתר, לחזר, לשכור, להמריץ ולנהל מנהלים
טובים, ואז באמת לא צריך לנהל יותר משישה. זה הכל."

אורי נזכר בעוד משהו. הוא הסתובב ופתח את השידה שמאחוריו,
הוציא קופסת עץ משובחת, אחת מתוך חצי תריסר שהיו שם, והושיט לי
אותה:
"קח. אולי זה יעזור לך לנהל יותר טוב את 30 האנשים שלך.
אני, בכל אופן, מעניק קופסה כזו לכל מנהל חדש בחברה לנו."
פתחתי את קופסת העץ ומצאתי בבושקה. פתחתי את הבבושקה וכפי
שציפיתי מצאתי בבושקה שנייה, קטנה יותר. פתחתי את הבבושקה
השנייה והשלישית, הרביעית והחמישית, תיארתי לעצמי שבסוף ממתין
מוסר השכל ואכן כך היה. הבבושקה האחרונה לא הכילה בבושקה
נוספת. בחלל הקטן שנותר היה מגולגל סרט נייר. פתחתי וקראתי:
"אם תשכיל להביא ולגדל סביבך אנשים שיהיו גדולים ממך, נגדל
כולנו.  
 אם לעומת זאת תעדיף לשכור ולנהל אנשים קטנים ממך, נקטן
ונתנוון."







                                                           

אורי הראל היה באמת מנהל גדול. הוא לא היה צריך לצעוק את זה.
הוא אפילו לא היה צריך ללחוש את זה. האנשים שעבדו אתו הבינו גם
את שתיקותיו. ראיתי אותו בפעולה לאורך כל היום. מטפל בענייני
השעה, פותר כמה משברונים קטנים (משברים של ממש אי אפשר היה
להעלות על הדעת) ובו בזמן מוצא גם את הפנאי הנפשי כדי להקדיש
שעתיים איטיות ורגועות לתוכניות לטווח ארוך, שלא כללו מן הסתם
את האפשרות הסבירה שמישהו אחר יזכה להוציא אותן לפועל.

בשש אחר הצוהריים שאל אותי באיזו שעה אני רגיל לאכול. הזמין
מקום לשעה מוקדמת יחסית במסעדת דה-לה-קרואה.
"אצלנו, האמריקאים, אוהבים צרפתיות" זרק לעברי.
אמרתי לו שמה שטוב בשבילו טוב בשבילי ומצחו התכווץ בפעם
הראשונה.
"אני לא בטוח שמי ששלח אותך היה שמח עם משפט כזה".
חשבתי שאולי באמת לא הייתי צריך לומר את זה.
חייכתי במבוכה והוא החזיר חיוך "גם אם היית נגדי לא הייתי
מוטרד."

בשבע יצאנו למגרש החנייה. קשקשנו קצת על מכוניות, אבל זה לא
ממש עניין אותו. "בישראל תמיד חלמתי שיהיה לי ג'ימי. כאן רצו
להצמיד לי איזה בי.אם.דבל-יו. נוצץ."
נכנסנו אל הג'ימי, כמוהו עגנו שם עוד כמה עשרות.
"זה הכי נוח וכל השאר באמת שלא חשוב. "

המיסעדה הצרפתית הייתה מיסעדה צרפתית, לא אמריקאית. דיברנו על
הארץ, דיברנו על אמריקה. דיברנו על העבודה, דיברנו על החיים.
האוכל, המשובח, לא עמד במרכז השיחה. אחרי המנה העיקרית שאל
אורי אם לא איכפת לי. אמרתי שלא וויתרנו על הקפה. הדרך לביתו
עברה בשקט. כל אחד משנינו היה עסוק במחשבותיו. תהיתי על מה הוא
חושב ותהיתי אם הוא חושב על מה שאני חושב...

שישה מייל מחוץ לסיאטל הכריז השלט "סיאטל פורסט". הדרך התפתלה
בשיפוע מתון ומיוער וכעבור דקות מספר נכנסנו לשכונה קטה
ומטופחת. הבית לידו חנינו לא נבדל מכל האחרים. שתי קומות. גינה
קטנה. חנייה. ישבנו בסלון, הילדים כבר היו במיטות ואשתו, אחרי
חצי שעה של נימוס, הציעה שתשאיר אותנו לבד.

עלינו לחדר העבודה, בקומה השניה. שעה שהעברתי מבט על הספרייה
הגדולה שלו, שאל אם לא איכפת לי שייקח לעצמו עוד מספר דקות כדי
לעבור על האי-מיילים ואחר כך נדבר. לא היה לי איכפת. נבירה
בספריות של אחרים תמיד מרתקת אותי. היו לו שם הרבה מדפים של
ספרות מקצועית אבל לא פחות מכך, גם ספרות יפה ושמחתי לראות
שהוא מעודכן
בכל מה שקורה בארץ. לא רק עמוס עוזים ואלף בייתים אלא גם אלונה
קמחי, אורלי קסטל בלום, אתגר קרת והרבה אחרים.

"טוב" שמעתי אותו לבסוף, "אז מה אתה רוצה לשאול אותי עכשיו?"
"למען האמת" אמרתי " נשארה לי רק שאלה אחת. עושה רושם שלא רע
לך פה. השגת כמעט את כל מה שרצית. מקצועית. כלכלית. אישית.
ועכשיו, עם כל מה שיש לך פה, מה דחוף לך כל-כך לחזור לארץ?"

אורי לקח אוויר. ניחשתי שהפעם התשובה לא תהיה קצרה. טעיתי.

"אין עם מי לתקוע נאד."
"מה?!"
"אמרתי שאין עם מי לתקוע נאד."
"ולמה בדיוק אתה מתכוון."

אורי הראל לקח אוויר בפעם השנייה. חשבתי לעצמי שלאורך כל היום
שבו ראיתי כל תנועה שלו, לא ראיתי על פניו כזו ארשת.

"אני אספר לך סיפור, ותבין למה אני מתכוון."

"אתה יודע איפה זה כרונינגן?" שאל.
"במקרה כן" עניתי "אבל מה זה קשור?"
"זה קשור" אמר "ותכף תבין למה. לפני חצי שנה בערך היה שם איזה
כנס מקצועי. היו שם כמה נושאים שעניינו אותנו והחלטתי לנסוע.
זאת עיר קטנה בצפון הולנד. בעצם עיירה נידחת. אין לי מושג למה
בחרו לערוך בדיוק שם את הכנס הזה. אבל פקט. הכנס התקיים
בכרונינגן...
הגעתי אחר הצהריים. ומכיוון שכרונינגן היא לא סיאטל, הלכתי
לישון מוקדם והתעוררתי מוקדם. מצאתי את עצמי בשמונה בבוקר עם
ארבע שעות פנויות עד תחילת הכנס. היה מזג אוויר נעים והחלטתי
לטייל בעיר.

הלכתי לנהר, למרכז העתיק, לשתות איזה כוס קפה ומשם להמשיך
לכנס. כשהתקרבתי למרכז, התבוננתי בשלטי הבתים שציינו ש"בית זה
נבנה בשנת 1648" ו"בבית זה התגורר ארסמוס מרוטרדם בשנים
1612-1614" פתאום הרגשתי בריח מוכר המתפשט בחלל האויר ומעורר
בי זכרונות משוק בצלאל. זיהיתי את ריח הפלאפל והייתי די מופתע
לספוג אותו בכרונינגן הקרה והרחוקה.

הלכתי בעקבות הריח וכעבור כמה עשרות מטרים, בסמטה שמעבר
לעיקול, נתקלתי בדוכן הפלאפל. דוכן? זה נראה יותר כמו מזנון
קטן, אולי אפילו מסעדת פועלים שבמרכזה הוויטרינה המוכרת עם כל
הסלטים והטחינות והחריף וגבעת כדורי הפלאפל. פתאום נורא התחשק
לי לאכול פלאפל. אני לא מדבר הולנדית אז ניסיתי באנגלית, אבל
הבחור מאחורי המזנון חייך וענה לי בעברית."אתה מישראל, לא?"
הפלאפל היה די בינוני, אבל אחרי שנים שלא אכלתי פלאפל, לא היה
טעים ממנו. שאלתי אותו מה פתאום הוא בחר בכרונינגן לפתוח את
עסקי הפלאפל שלו והוא אמר שהוא פשוט גר בסביבה.
שאלתי "ולפני זה?"

מסתבר שהמשפחה שלו גרה במושב קטן בצפון הארץ. לולנים. מגדלים
תרנגולות. וככה היה צריך גם הוא להמשיך. אבל לבחור היה תחביב.
"להכיר מתנדבות בקיבוצים". אחת מן ההיכרויות האלה הצליחה יותר
מן המתוכנן וכשהמתנדבת התנדבה להיכנס להריון, החליטו לנסוע יחד
להוריה בהולנד ולהתחתן.
"תבין" הוא אומר לי, "ההולנדים האלה גרים בכפר קטן ליד
כרונינגן. לא מדברים מילה אנגלית, בטח שלא עברית... היה חורף
כבד. חצי שנה הייתי תקוע איתם בבית ולא הוצאתי את האף החוצה.
לאט לאט למדתי את השפה שלהם. שפה קשה אבל אנשים נחמדים. בסוף
הגיע האביב. השלג הפשיר והילד נולד. יצאתי העירה וחשבתי מה
אפשר לעשות כאן. ראיתי שאין להם פלאפל והחלטתי לנסות. הלך לי
שגעון. ההולנדים האלה מתים על פלאפל ואני היחיד בכל הסביבה.
מנה בעשרים גולדן, מאה מנות ביום, בית בכפר, יש כבר שלושה
בנים, יש בה.אמ.וו. אין מילואים, אין מס הכנסה..."

הסתכלתי עליו ושאלתי "אתה מבסוט, מה?"
"לא" אמר "אני לא מבסוט".
שאלתי אותו מה חסר לו והוא ענה לי במשפט הזה שתקוע לי מאז
בראש: "אין עם מי לתקוע נאד".

היתה שתיקה.
חיכיתי שאורי הראל ימשיך בסיפור ויתברר שהישראלי לשעבר הזה כבר
פתח רשת דוכני פלאפל שפרושה בכל אירופה, אבל לא, הסיפור הסתיים
במזנון בכרונינגן.

"אז מה אתה רוצה להגיד בסיפור זה" שאלתי.
"פשוט מאד," אמר אורי "שזה לא משנה אם אתה מוכר פלאפל
בכרונינגן או ממנכ"ל חברת הי-טק בסיאטל. אם אין עם מי לתקוע
נאד, אז אין עם מי לתקוע נאד. וזוהי, אגב, התשובה לשאלה
האחרונה שלך."








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי רץ יותר מהר?
הרואד ראנר או
ספידי גונזלס?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/12/03 10:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי קאופמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה