הנני יושב על כורסתינו שקיבלנו ממש' סיון, ורוח גדולה ומופלאה
מחפשת דרכה פנימה אל הבית. לימדונו חז"ל, כי עלינו לנהוג
במידתו של אברהם אבינו, עליו השלום, שהכניס אורחים וביקש
מהשכינה שתחכה, ועל כן פתחתי לה לרוח פתח והזמנתיה ליכנס.
"מאין באת?" שאלתיה, והיא ענתה לי בריחה ובתחושה שהיא משרה:
"המערב באתי, עם נשיקות מאמך, וליטופים וחיבוקים מאחיינך".
"ומה אצלהם?", שאלתיה. "חיים, ברוך ה'", ענתה לי, "קשה, אך
החיים ממשיכים". ליבי דואב בי על תשובתה זו. ישנו בליבי ייאוש
שנוכחותו כה מקשה עלי לומר משפט כזה על עצמי, כה מצריכה אותי
ליצור עולמות אחרים אחרי שהחרבתי לעצמי עולם זה.
בריחה המקסים, הזכירה לי הרוח את שהותי הקסומה והמופלאה בקנדה.
משחק עם האחיינים שלי, והם קופצים עלי בכל זמן וכל עת, אין
מנוס מהם... :-). הייתם חולמים, חבריי, לישון עד מאוחר עם
מתוקים כאלו, שינקצו עד אין סוף עד שיעירו אותך. ואתה? מה יכול
אתה לעשות כדי שהם יפסיקו? הן לא תצעק עליהם, ובטח שבוודאי שלא
תכם, הן הם אחיינך, אהוביך, קטנים ומתוקים, וליבם עוד שלם עמם,
ואינך יכול לפגוע בו ולו מעט...
והיה שם השלג יורד, פיתים פיתים, ומתפזר באויר לכל מיני
כיוונים, אך בסופו של דבר יוצר שכבה אחידה למדי של לבן, כשערו
של סבי ז"ל, וכאור הגדול שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא.
וגיסי ניסה לייעצני מהי אהבה. "רציתי ילדים", אמר, "ומצאתי את
אם ילדי שכה חיפשתי, האהבה באה מאליה, אל תלחצה". השבעתי אתכן
בנות ירושלים, בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את
האהבה עד שתחפץ.
אף ניסיתי מדבר אנגלית בארץ זרה זו, אך די כשלתי... זכורני, כה
שמחתי על הפיצריה בה דברה אישה אחת בעברית.
והשלג יורד, כבארץ מולדתי....
כה רציתי אז להתקשר לחברתי, נרגש כולי, מאמין כל כך באהבתה
אלי. עם חזרתי - נפרדנו.
עם חזרתי גם הלך לעולמו צדיק יסוד עולם מבית ספרי, והעצב
גדול...
אח, מתי אסע שוב לאחותי ואישה, מתי אשחק ואשתחרר עם אחייני
המתוקים, כאחד האדם... אולי בחג הפסח אצא לחרות אם אחייני. הם
יוציאוני לחרות עולם....
והקב"ה?

היי שלום, רוח חביבה, שמספרת לי נפלאות משפחתי בגולה, וזכרון
מסעותיי לארצותיהם.

כ"ג כסלו התשס"ד