אני הולכת ברחוב, ואני מרגישה את הרוח הקרה נושבת על פני.
לפעמים נדמה לי שהיא נושבת כל כך חזק שהיא מנסה לקחת אותי
איתה... כמה שיותר רחוק שאפשר. אני רואה את העלים שמסתחררים
במערבולת על הכביש. אני שומעת את הגשם... כשהוא יורד על הרפצה.
היא כבר לא תראה את זה. היא כבר לא תרגיש את זה. היא, כבר לא
פה.

לפעמים אני שוכחת מזה. אני לא מצליחה להבין את זה. זה פשוט לא
הגיוני. יש לי כל  כך הרבה מחשבות. כל כך הרבה שאלות. ואין מי
שיענה לי עליהם. אין מי שישב וינחם אותי, ויגיד לי שוב ושוב
שהכל יהיה בסדר, למרות שאני יודעת שלא. מה יהיה עכשיו? מה יקרה
לה? למה היא עשתה את זה? מה קרה? השאלות האלה נמצאות אצלי בראש
כל הזמן. ואין לי תשובות, לאף אחד אין.

ואני, כל כך צריכה את אמא עכשיו. שתרגיע אותי, שתשמור עלי,
שתחבק אותי. אמא תמיד רגועה, אמא תמיד יודעת מה להגיד, או מה
לעשות. אבל אמא לא פה עכשיו. יש אנשים שצריכים את אמא יותר
ממני עכשיו. ואותם שאלות, שלא עוזבות אותי... משגעות אותי.
באותו יום, שהיה את הפיגוע בדולפינריום, היא רצתה ללכת, היא
הייתה אמורה ללכת, אבל היא לא הלכה. אמא אמרה שזה גורל, זה היה
הגורל שלה לא למות.

אומרים שכשמדברים על זה, זה משחרר, זה עוזר. ואני מדברת על זה,
אבל זה לא עוזר. אנשים מנסים להיות תומכים, מפרגנים, אבל הם
פשוט לא מבינים את ההרגשה. אף אחד לא יודע מה להגיד.
כשאני חושבת למה היא עשתה את זה, אם היא עשתה את זה בכוונה, או
עם הכדור היחיד שהיה בקנה השתחרר בפתאומיות לבד. מה עבר לה
בראש, באותה השניה? האם היא רצתה לדעת מה יקרה אחר כך? בלי
לחשוב שאין דרך חזרה.

ומה תעשה עכשיו אמא שלה? היא הייתה הדבר הכי חשוב לה. הדבר
היחידי שנשאר לה בחיים. איך היא תחייה עם ההרגשה הזאת? שהדבר
שהכי חשוב לה בחיים כבר לא פה? מה היא תעשה?
כל השאלות האלה. הלוואי שהיה מישהו, שיכול לתת לי תשובה.