New Stage - Go To Main Page

רפי יחזקאל
/
סרט איטלקי

"רפצ'וק, בוא, נוסעים!" קוראת אלי אמא מהמטבח. אני בחצר שטופת
אור קייצי צהוב, משליך פגיון ישן
על לוח עץ. אני סח"מ - סוכן חשאי מיוחד 888 מתאמן לפעולה סודית
וגורלית להצלת עם ישראל מהצורר המצרי. אני רפי סרדין, העוזר של
עוז יעוז, ילד רזה ולבן במכנסי 'אתא' חאקי קצרים וגופיה לבנה.

"רפי'לה, נוסעים לסחנה!" ואני מתחיל לקפוץ כמו תיש בחצר ושר:
"נוסעים לסחנה, נוסעים לסחנה!"
בחצר עולמי צומחים פיג'ויות, פיטנגו, שזיף קאלסי, רימון שלא
נותן רימונים וריח, גדר חיה לילכית, גויאבות והמון עשב בר. מול
חלוני צומח שיח שושנים - כמו הנסיך הקטן. אני אהיה כבר בן
שמונה בראש השנה.
אבא קורא אלי: "בוא הנה, יא פיסטוק, קח אבטיח לאופנוע!" והוא
מניח בידי אבטיח גליל ירוק וכבד.
אני הולך בזיגזגים לאן שהאבטיח רוצה ולבסוף מגלגל אותו על
השביל עד ל"סירה" ומדרדר אותו לתוך השפיץ. אחי הבכור אורי, חזק
ממני בהרבה, מגלגל בקלות עוד אחד פנימה. אבא עם מנגל, פחמים,
צבת נירוסטה ורשת, תוקע אותם לתא האחורי יחד עם הפלסטיקים והסל
של אמא. הוא קושר בחוזקה את הצידנית עם הבשרים על גב הסירה.
'דובי', טרייר מעורב שחור-לבן מביט בי. שריקה אחת והוא מזנק
אלי פנימה וריח טוב של כלב מתערבב לי בידיים כשהוא מלקק את
פני. אבא גוער בי: "כמה פעמים אמרתי לך לא להתנשק עם הכלב, יש
לו חיידקים!" "אבל הוא התחיל" שוב אני מתגונן מפניו. אמא בת
מטר וחצי גובה ותשעים קילו נדחסת ויושבת ב'סירה'. אורי מאחורי
אבא. בין רגלי שני אבטיחים, הקוצים ברגלי אמא דוקרים.
מכה אחת ושתיים, האופנוע מתעורר ואנחנו מפליגים. הרוח יש מאין
נושבת על פנינו. שערי החלק השחור נמשך לאחור כמו של אמא, שערו
של אורי מקורזל ויציב, לאבא יש קרחת שזופה, ו'דובי' עם פה פתוח
ולשונו הוורודה כמו מסטיק בזוקה משתרבבת, עיני הענבר שלו כמו
שתי סוכריות ובאמצע כפתור-אף שחור ורטוב.
ידי בתוך הצמר הריחני, ידי אמא על כתפי ומנשקת אותי בעורף עם
צמרמורת, ואבא שר: "כי ליבנו לב אחד מעולם ועדי-עד / כי עוד
נמשכת השרשרת! "וכפותיו הגדולות, שיודעות גם להפליק, אוחזות
חזק בכידון.
הגענו לצהלה לבית של מירה ושמוליק דה-פריז. שמוליק הוא סגן
אלוף בצבא ויש לו אוטו 'סיטרואן' עם
גיבנת שקוראים לו גם 'פחנוע', אבל הם מצטרפים אלינו עם אופנוע
וסירה משלהם. אורי מסביר לי שלרכב צבאי אסור לנסוע בשבת. יש
להם שני ילדים בגילנו, ארנה הבכורה ומיקי בגילי. לארנה שיער
בלונדי ועיניים כחולות. היא מחייכת אלי, לא לאורי בן גילה. אני
מתאהב טיפה. הם מכניסים את האוכל והשמיכות שלהם ל'סירה'
ומאחור. אני אוהב את הפיקניקים איתם. לשמוליק יש תמיד פייפ
ריחני מתקתק בפה ויש לו צחוק חרישי ונעים. למיקי יש רכבת
חשמלית משגעת ולי רק אופניים בלירה. מירה רזה, זקופה ועירנית,
שיער בלונדיני קצר ועיניה טובלות בתכלת. ארנה לבושה חולצה לבנה
קצרה תפוחה בכתפיים ורקומה פרחים אדומים וכחולים, מכנסי
'התעצלות' ורגליה ישרות בצבע דבש. הם יושבים הפוך: ארנה ומיקי
ב'סירה', ומירה אוחזת בשמוליק מאחור. אנחנו יוצאים מהעיר והכל
נהיה ירוק צהוב וחום. אבא מוביל ושר.
בוואדי ערה שמוליק עוקף אותנו, מחייך והפייפ שלו מעלה עשן כמו
קטר של רכבת. "אבא אל תיתן לו!"
-אני צועק, אבל אבא צוחק, מיקי עושה לי פרצופים וארנה מנפנפת
בחיוך קל והם נהיים ראשונים.
התחת כבר כואב לי אפילו שאני יושב על שמיכה צבאית מקופלת ואני
עוצר את אבא לפיפי. בכביש -הסרגל אני יורד ומתמתח. כשאני מתחיל
לחזור, אבא נותן גז ואני רץ אחרי האופנוע, אני מגיע ושוב הוא
חוזר על אותו תרגיל ואני מתחיל להרגיש כזה טמבל בין צחוק
למרמור. אני הולך בזהירות כמו חתול רחוב ועולה כשכולם צוחקים
ופורעים את שערותי.
סוף סוף אנחנו מגיעים וחונים. אני סוחב את המנגל והפחמים שהם
יותר קלים. כולנו פורשים שמיכות בצל העצים והשמיים לבנים בעמק
הקייצי האלוהי הזה. את האבטיחים אבא מכניס לשק וקושר לסלע בתוך
המים. 'דובי' כבר משחק עם כלב אחד. אני לוקח אותו לאגם החמים.
הוא שוחה שחיית כלב ולא נהנה מזה כמוני, אז אני מניח אותו על
הדשא והוא מתנער בחוזקה ומתיז סביבו מעגל מים ואור פניני. גם
אני יוצא מן המים ושמוליק מצלם אותי מחובק עם 'דובי' על הדשא
והוא מכשכש בזנבו בשמחה עצומה. שמוליק חוזר לעצים ומניח את
המצלמה על השמיכה. מתמתח כשהפייפ בפיו, הולך אל המים ורגע לפני
שהוא מזנק, אבא צועק אליו: "שמוליק, הפייפ!" הוא צוחק וחוזר,
מניח את הפייפ על השמיכה וכולם צוחקים חוץ ממני שנורא רציתי
לראות אותו קופץ עם הפייפ לסחנה.
אבא התחיל לגלגל את האוכל יחד עם האמהות. הוא אלוף המנגלים.
קבבים, סטייקים, שיפודים, בצלצלים, עגבניות, פיתות, הכל רץ לו
בזריזות בין הידיים וטעים טעים. בסוף הוא אוכל הכי הרבה מכולם
והכי נהנה. אמא ומירה פותחות פלסטיקים עם כל מיני סלטים. מירה
הכינה פלאפלים לא כמו כדורים, אלא כמו נקניקים קטנים ותמיד
נדמה לי שהאוכל שלהם יותר טעים. אמא אומרת לי: "אל תהיה חזיר,
תשאיר גם לאחרים", והרגל של ארנה נוגעת ברגלי המתחשמלת. אני
רוצה להצחיק אותה. 'דובי' מנמנם על הדשא. "תראי", אני אומר
לארנה ומעביר על אפו גבעול דשא עד שהוא מתעטש. ארנה צוחקת, יפה
מרגע לרגע וחוזר על אותו תעלול עד שהוא מתעורר ומלקק את כף ידי
שנשלחת שוב לפלאפלים של מירה.
מסוחרר מארנה נכנסתי לאגם. מיקי נכנס איתי ושחינו למפל, יורדים
למטה וצוללים בין הסלעים שיש בהם חור מרתק, אותו אנחנו עוברים
שוב ושוב כהכנה לקומנדו הימי. גופי הרזה ודמיוני השמן.
הרעב מחזיר אותנו ליבשה. שמוליק קורא בעיתון ומעלה עשן מתוק,
ראשה של ארנה על רגלו, מנמנמת לה, היפהפיה הנרדמת.
"האוכל מוכן", קורא אבא מנפנף בחתיכת דיקט במרץ. הוא ממלא את
הפיתות בקבבים, משלוח מנות לנשים. אורי עוזב את חוברת ה'טרזן'
שלו וניגש לאבא ולוקח מנה. אבא שר: "עוד לא אכלנו / עוד לא
שתינו / יבש לנו בגרון", ומניח סטייקים שמנים על האש, בצלצלים
משופדים, פלפלים ועגבניות קלויים ומשחיל שיפודי שישליק,
פרגיות, כבדי עוף ובצד על צלחת, ערימה של צלעות כבש ובקר.
אני מחלק מנות לאמא ולמירה ואחר כך לארנה שהערתי אותה עם עלה
של דשא על האף. "מכירה אותך", צחקה אוחזת בעדינות בפיתה ועושה
'פו פו ' כשאני בולע את ריסיה ועיניה כמו שני אגמים כחולים
קטנים מעוטרים בדגן ואת רגליה הארוכות עם פלומה של מוך זהוב.
אחרי הקבבים הגיעו הסטייקים עם בצלצלים ועגבניות מפוצצות. אמא
ומירה מדברות על סריגה ותפירה, על דה. אם. צה. וג'רסי וסאטן.
ועכשיו השיפודים מתחילים להגיע. אני אוכל המון כי אני גדל
עכשיו, אבל שמוליק ומירה אומרים לאבא שיפסיק. הוא משאיר כמה
צלעות בצד ומכניס לצידנית את השאר ואז - המסיבה שלו: מי שלא
ראה את אבא שלי אוכל, לא ראה מה זה אדם נהנה. אתה מסתכל עליו,
ואפילו שאתה שבע -בא לך לאכול. הוא לועס בכיף, נושך פה ושם
פלפל חריף, מלפפון וכרוב חמוצים, קורע פיתה עיראקית, סוחב עראק
עם מים קרים, מוריד שיפודים והולך לישון.
עכשיו כולנו מנמנמים על השמיכות מלאים באוכל. אני לא נרדם
ומביט בארנה עם הביקיני הלבן שלה תופסת קצת שמש שמתחילה לנוע
לכיוון אחרי הצהריים. אבא דג את האבטיחים מתוך האגם וסוחב את
השק בקלות. יש לו המון כוח למרות שהוא לא נראה כזה. הוא תוקע
סכין באבטיח בקריעה מעוררת תיאבון.
פלחים פלחים עוברים בינינו, מכתימים ונוטפי עסיס ואהבה. אני
טורף בשתי ידיים וארנה עם סכין ומזלג.
"אבטיחים מצוינים, 'חזקלה'", משבח שמוליק את אבא ומניח את
הקליפה על הדשא כמו סירה קטנה וירוקה. "רק חבל שהם לא קרים
מספיק" אומר אורי-שיבוא יום ויהיה מדען-הטמפרטורה של המים
בסחנה היא קבועה, עשרים ושמונה מעלות בקיץ ובחורף".
אבא שולח אותי ואת אורי לזרוק את הזבל לפחים, הנשים אוספות את
הפלסטיקים הריקים לסלים, "איך הכל הלך" צוחקת אמא, שמש בשערה.
"היה טוב אז הלך" אומרת מירה צוחקת ואורזת בזריזות.
ארנה מתלבשת על הביקיני הלבן. אני משתגע. היא דופקת את סנדליה
מחול לא-נראה ומסנדלת אותם נושכת קלות את שפתה התחתונה. אנחנו
מתקפלים ולבי מתחיל עם צביטות הפרידה שלו. שמיכות מנוערות
ומתקפלות, סלים מורמים בקלות. אני עם המנגל הרטוב מתלכלך וקצת
מתחיל להיות עצוב.
ההורים מתייעצים: אולי לנסוע לנהלל לבקר קרובים. מחליטים שכן.
אבא בודק בנזין. אני שמח ועצוב ביחד ו'דובי' כבר יבש וממולא
סטייקים וקבבים שהגנבתי לו. שמוליק מצלם אותנו ביחד ולחוד.
שוב אנחנו נוסעים והנסיעה עושה לי טוב על הנשמה. העמק חם
ופורה. אני מביט בתלמים החרושים כמו דוגמת סריגה ומנסה למצוא
חוקיות מתי צהוב, ירוק או חום בתשבץ הזה שברא לנו אלוהים.
משפחת דה-פריז נוסעת אחרינו עד עפולה ואז עוצרים, יורדים
ונפרדים. מיקי לוחץ לי יד כמו גדול וארנה לוחצת את ידי בחזקה
ומחייכת. אני מתבלבל ואומר "אולי נבוא אליכם בשבוע הבא?" כולם
צוחקים בצחוק מלבב ושמוליק אומר מעל הפייפ שלו "למה לא, למה
לא?" אני עולה לסירה ומחבק את 'דובי' הריחני חופן את שערותיו
ורוצה להיעלם. "שלומשלום, היה נחמד, היה כייפי להתראות".
ריח חריף של זבל פרות מכה בנו בכניסה למושב ואבא מתמרן לתוך
החצר של הדודים של אמא, דובה ופנחס, העלייה השנייה שלנו. "איזה
אורחים, איזה אורחים!" אמא מתנשקת בחום ואפילו דמעת שמחה צצה.
וכבר אנחנו יושבים בהול הירקרק והצנוע אוכלים שמנת כפר בטעם
גנעדני. יושבים ומדברים על דברים של גדולים: היבולים, מה
בן-גוריון היה אומר, המיתון... אבא אומר שאם יהיה שלום עם
הערבים, היהודים יאכלו אחד את השני, כוס תה שניה, "יצחק! איך
אתה יכול לדבר ככה במדינה שלנו? בושה, בושה!"
אבא מחייך, נהנה מהרעש שהוא עושה, מפצח עוד אגוז וסוגר: "טוב,
עוד תראו שאני צודק". בנצי הבן-דוד, אני ואורי יוצאים עם
המצלמה לסייר במשק. הוא מצלם אותי על טרקטור אדום, ובכוח הפר
שלו מניף אותנו על כוכבה, סוסה לבנה עם כוכב שחור על מצחה.
שעת דמדומים. צילום משפחתי עליז, שקית אגסי 'ספדונה', נשיקות.
מנמנם ב'סירה' על ירכה של אמא וחולם על ארנה ומשפחת דה-פריז
שכל כך דומה וכל כך שונה מהמשפחה שלנו. נראה כאילו האושר מקנן
שם כל הזמן וגם נראה ששם לא מפליקים. למיקי יש רכבת חשמלית ולי
אופניים בלירה. אני מנמנם בחושך מכוסה בשמיכה צבאית נודפת ריח
בנזין. האופנוע רועם ורועם ואלומת אור קורעת את החשיכה. בבית
אבא משכיב אותי ומכבה את האורות.
בבוקר אני הולך לבית-הספר וחוזר בצהריים. אמא מחבקת אותי
בדמעות: 'דובי' נדרס והוא מת. אורי קבר אותו ליד עמוד החשמל
שתהיה לו מצבה גדולה. אני בוכה קרוע מצער. אפילו שאמא אומרת
שמחר היא תיסע ל'צער בעלי חיים' ותביא כלב אחר. "אין אחר", אני
בוכה כל הלילה.
למחרת אמא חוזרת מתל-אביב עם כלבה שחורה וסמרטוטית. חפפנו אותה
בפיילה בחצר, עשינו לה תספורת והיא נראתה יותר יפה. היא הייתה
כלבה שקטה. קראנו לה "ליידי", מה שהייתה פחות מכל.
אחרי שבועיים הגיעה מעטפה עם צילומים ממשפחת דה-פריז. פתחנו
אותה בסלון שטוף נהרה ושמש.
הנה אורי ואני עם מיקי וארנה, כולם ביחד, זוגות ולחוד, תמונה
של ארנה לבד (שהחרמתי בסתר למחבוא שלי במחסן), ומעל לכל תמונה
שלי מחבק את 'דובי' באור על הדשא ולו שני זנבות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/12/03 14:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רפי יחזקאל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה