מונולוג זה הוא קצת עצוב, כתבתי אותו ברגע של ייאוש  ברגע של
אכזבה...

לפעמים בא לי ללכת ולפעמים להישאר.
מה שעובר עליי...
כל-כך קשה לי לחשוב, לחשוב על החיים.
מנסה למצוא להם פיתרון לא מוצאת...
שואלת שאלות שאין עליהן תשובות.
בלילות אני לא נרדמת, שקועה במחשבות, מנסה לחלום, אולי זה
יעזור.
אבל קשה לחלום חלום שאף-פעם לא יתגשם.
אני כועסת על כל-כך הרבה אנשים...
לא רוצה ליפול שוב פעם לבור שקשה לצאת ממנו.
אני מנסה למצוא את עצמי... לא מוצאת.
מה אני?!?!?
בן-אדם עם רגשות - רק את זה אני יודעת.
לא רוצה להיפגע שוב, הספיק לי...
הכל חולף לי מול העניים, אני קפואה, לא מבינה מה הולך סביבי.
הדברים הטובים חולפים כל-כך מהר.
רק הרעים נעמדים לי מול העניים!!!
הדמעות יורדות, מרטיבות ת'פנים, מרטיבות ת'דפים.
אני מתחבאת מעצמי...
מחכה שזה ייגמר...
זה ממשיך, זה לא נגמר.
למה!?!?!?
לפעמים בא לי ללכת...