ראיתי היום את סבתא מרסל.
היא שכבה במיטה, בטיפול נמרץ, בבית החולים.
החלק העליון של הגוף שלה היה מכוסה רק בשמיכה וכמה צינוריות
שהזרימו תרופות לדמה. הגוף שלה לא היה גדול מגוף של ילד, כה
קטן ורזה, הידיים דקות מאוד. הורידים בלטו דרך העור השקוף
וחלקם היו שחורים וסגולים.
בפה שלה היה דחוף פנימה מכשיר הנשמה, צינור שעשה את דרכו מן
המכונה לתוך הריאות שלה. המכשיר הוחדר במהירות בשביל להציל את
חייה, ואחת משיניה היתה שבורה, כנראה בגללו.
בשערה הלבן כבר לא ניכר הצבע השחור, מאז שאמא צבעה את שערה של
סבתא (לפני חודש).
המכשירים סביבה היו מסודרים כך שלא יסתירו את פניה. בכל אחד
מהם היה צג ויכולתי לראות עליו גרף שכנראה תיאר את פעימות הלב
שלה, רמת הסוכר או את לחץ הדם.
בחוץ התחיל לרדת גשם. היה זה שבוע לפני חנוכה. נזכרתי בחנוכה
אחד שהיינו כולנו אצל סבתא בבית. הדלקנו נרות בחנוכייה הישנה.

עכשיו סבתא מרסל היתה ישנה, ואמא היתה צריכה להעיר אותה
ולהודיע שהגענו. מחר בבוקר כבר אפשר יהיה להוציא את מכשיר
ההנשמה מהפה של סבתא, כלומר המצב שלה מתחיל להתייצב.
סבתא פקחה את עיניה החומות והיפות, והלבן שלהן היה אדום. היא
הביטה בנו ולא יכלה לחייך, בגלל המכשיר שהיה תקוע לה בפה.
החזקתי לה את היד בעדינות.
היא נסוגה שוב לשנתה נטולת החלומות.
מאוחר יותר, כשיצאנו, שאלתי את אמא אם היא מרוצה כי עכשיו המצב
של סבתא משתפר.
אמא נשמה עמוק, ואמרה לי שזה לא משנה. סבתא בילתה מחצית מחייה
בין מחלה למחלה, בין בית חולים לבית חולים. תרופות ואשפוזים
היו שגרת היומיום שלה. היא לא יצאה מבית האבות יותר, גם לא
לחתונה של נכדתה ליאת, בת דודתי. היא לא יכלה ללכת יותר, או
לעמוד. בקושי לשבת. מה זה כבר משנה אם היא לא תונשם יותר דרך
מכשיר ההנשמה? לקום מהמיטה בכוחות עצמה היא כבר לא תוכל. החיים
בשבילה זה כלא. המוות יהיה רחמים. המוות יהיה חנינה למאסר
העולם של סבתא.
אני לא הסכמתי עם אמא. אמרתי שכל עוד סבתא חיה, גם אם היא רק
במיטה, עדיין היא רואה את נכדיה ונכדותיה גדלים, עדיין יש לה
סיכוי לחייך מפעם לפעם.
אמא לא ענתה לי. הבטתי בשערה של אמא, שגם הוא כבר הלבין כמעט
לגמרי, ומבעד לכתפה, במראה, ראיתי את שתי השערות הלבנות שלי
מבצבצות מבין השחומות.
גם לי כבר לא היה מה להגיד.