זה הולך להיות מכתב קצר, לא מהסוג המשתפך, מאחר שבין כה וכה לא
תבכו עלי אחרי שאמות, הגיוני מאד שתשכחו ממני ומקיומי הפתטי
(בדימוס) די מהר, כי לכם מאד שמח בחיים. אני בדיכאון שחבל על
הזמן, אני יודעת שכל המבוגרים אומרים שכשאגדל אז זה יעבור לי
ושזה לא דבר כזה מיוחד ושאני לא המתבגרת היחידה בעולם, אבל אני
לא מאמינה להם, הם אפילו לא מתארים לעצמם עד כמה הכאב שלי עמוק
ולא יחלוף לעולם, אני כל כך עצובה וכל היום רק רוצה למות ואני
כן מיוחדת.

כבר הכנתי לעצמי מספר מדויק של כדורים שאני אבלע, 20 אקמול, 7
נורוסין, 10 נורופן ו-5 אדוויל. אני עומדת לבלוע אותם ב-21:21
בדיוק, ואני מקווה שזה יעבוד, כי כשניסיתי לחתוך את הורידים זה
סתם כאב.
אני מאד אוהבת את הצבעים של הכדורים, חלקם אדומים, חלקם
כחולים, חלקם לבנים, חלקם שחורים, ויש מהם כל כך הרבה! 42
בדיוק! התשובה להכל! וואו, אני כבר מתה לבלוע אותם.

למה בעצם אני רוצה להתאבד? רע לי, רע לי כל כך. בדיוק עכשיו,
כשרועי עזב אותי, בתקופה הכי קשה בחיים שלי, של הבגרויות,
והמריבות עם ההורים, למה לעזאזל הם לא מרשים לי לעשן סיגריות?
ונמאס לי מבית הספר, כל המורים וכל התלמידים שם שונאים אותי,
הם בטח מעדיפים שאני אמות אז מה זה משנה? אני רוצה להתאבד כדי
לראות כמה יבואו להלוויה שלי, בטח יבואו המון, מאות, אבל לפחות
חצי מהם יגיעו כדי לוודא שאני אכן מתה.

אין לי הרבה מה להגיד לסובבים אותי, מאחר שאין לי הרבה חברים.
אני רק רוצה למסור להוריי שכשיפרסמו תמונה שלי בעיתון, שייתנו
למערכת את התמונה שלי משנה שעברה, זו עם כובע הקש, שאני לובשת
בה ביקיני וכשיראיינו אתכם לעיתון, תגידו שהייתי נערה נפלאה,
אתם יודעים, עם ציונים גבוהים, הרבה חברים, נורא מוכשרת וכל
מיני דברים כאלה.
תמסרו לסיוון שאני מאד אוהבת אותה, ותדאגו שגם כלנית הכלבה הזו
תשמע, אני רוצה לראות איך היא תגיב, אני פשוט מתה לראות את
הפרצוף שלה ברגע שהיא תשמע.

אני בוכה עכשיו, אני לא יודעת למה, בטח בגלל שמאד עצוב לי ואני
מאד בדיכאון, כן, אני סובלת ממניה דפרסיה, אבל אף אחד לא מוכן
להודות בזה, כי כולם צבועים כל כך ושמחים כל כך.

עכשיו כבר 21:52, סיימתי להודיע עכשיו לכל רשימת ה-ICQ שלי,
שאני עומדת להתאבד, אני מקווה שהם ייקחו את זה בקלות. בלעתי
עכשיו את ה-8 הראשונים, אני מרגישה קצת מסוחררת, הרגשה נחמדה.
אני סוף כל סוף עומדת למות, איזו הרגשה נפלאה, אבל למה אני
בוכה? כאילו שאני שמה זין על מישהו מהאנשים שסובבים אותי,
כאילו באמת יהיה אכפת להם אם אמות.

אני מורידה עגיל אחרי עגיל. אני מתחילה בנזם, עוברת
לאנדרגראונד ואחרי זה לברידג'. עכשיו זה הלברט והנה הטרגוס
יורד. אינדוסטריאל, מדונה, מדוזה, ספטום ו-ז-ה-ו. הכל אני
מרכזת כאן בתוך המעטפה של המכתב, עם כל הדם הניגר.

מה זה? "נירוונה 2003" הזמין לי אמבולנס? מה הוא חושב שהוא
עושה??? למה הוא לא נותן לי למות בשקט? למה? טוב, כדאי שאסיים
לבלוע את כל הכדורים לפני שהאמבולנס יגיע. שיהיו לכולם חיים
נפלאים, כי שלי חרא, אבל זה לא משנה, כי אני מתאבדת.

שלכם,
הפנגולינית הדכאונית.

שיט, שכחתי להוריד שיער מהרגליים. אני מקווה שלא יעשו נתיחה
שאחרי המוות.

מוקדש באהבה לעורכת הכי דואגת, יעל נבו.