[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מתעורר. האור כבוי. התריסים למטה כבר מזמן. לא רואה ממטר.
מסתובב יחף במקום אשר רגליי מרגישות בו כמו מקפצות על ירח רחוק
וזוהר. חבטות קלות שאני לא מרגיש, מזכירות לי שאני שתוי בליטר
וחצי אלכוהול נקי. מים. איפה יש מים? מנסה למצוא את המקרר,
צובר עשרות סימנים כחולים בדרכי. מוצא, פותח, שואב לגימות,
מקיא. מחפש את דרכי אל מברשת השיניים שלי שלא נמצאת פה. רק
משחה, שנמרחת על אצבעי בצורה שמזכירה לי את לשוני, נמרחת על
גוף חשוף המחביא בתוכו סודות אין סוף, רק כמה שעות לפני כן.
מצחצח עם האצבע. טיפה יותר עמוק ואני מקיא שוב. עוד משחה. עוד
מים. עוד אצבע. הפעם ללא נוזל חום, טובע בגושים של צ'יפס ו-JB.
מכבה את האור, צולל שוב לתוך החושך האינסופי, תועה בעולמי הקט.
כף רגל חשופה משמשת כסימן חיים בבית קברות לחיות אומללות.
מרחרח אותה, טועם קצת ומטפס במעלה הקוצים הדקים לעבר טבור
חלקלק כשמן. מוצא שם שינה ערבה וסימפטית. מנצל את טבורו של
המלאך הטוב, כאילו היה הודי חביב שסוחב את מזוודותי במעלה
ההוסטל תמורת 20 רופי עלובים. תוך כדי הלקאה נפשית סוערת, מנסה
להיזכר בשמה. כאשר צץ בצד ימין של מוחי, אני חושב בפעם הראשונה
על כך שדניאל הוא שם יפה למלאך.



שיט, אני חושב לעצמי. מדוע לא הקשבתי לאמרות החסד של חכמים
ממני, כאשר עוד היה ניתן לשנות. 'האהבה לא פועלת על פי
הפיזיקה', הם טענו, 'וכשאין כוח משיכה אתה לעולם לא תוכל לקפץ,
נקודה.' כמה הם צדקו, אני חושב ומתערטל לתוך סדין דק, שנה וחצי
אחרי. ידיי מחפשות אחר טבור נוסטלגי ולא מוצאות. פינק פלויד
משפשפים את קצות זכרונותיי, כשרגליי משתפשפות אחת בשנייה,
מתגעגעות לימים בהן היו להן שותפות לפשע. מלטף את שיערי המטונף
ומדמיין שהיה מריח משמפו של תינוקות, ומרגיש כמו חיטה בשדה רחב
ידיים, לאחר שהקשקשים נלקטו ממנו בבציר האחרון. לאחר שנגמר,
אין לי מלבדי, מלבד הדמיון הפורה שמאפשר לי לעוף מעל נופים
קסומים תוך כדי הסתכלות בתמונות שסירבתי לקרוע בזדוניות דומעת.
חלקה היא המתקתקות העדינה בפי, כאשר משתוקק הוא לשתות שוב,
לטעום את טעם השיכרות המלבב. ובמקום כל זאת, מנסה להירדם לקראת
יום חדש של עירנות מגוחכת, פטריוטיות מלוקקת, וכוחות נפשיים
שאינם בנמצא עוד.



כמו טובל את הביסקוויט בכוס התה האחרונה לחיי, אני מחבק אותה
לכדי יצירת פלסטלינה מודרנית. לעולם לא ארפה, לא לאחר הופעת
קמטי התולעת, גם לא לאחר נפילת חומת שדיה, אף לא לאחר ההירקבות
המגעילה 6 רגל מתחת לאדמה. על טעויות לא חוזרים, את זה הבנתי,
ואני עוד בן-אדם עם קשיי למידה. כעת עליי להתמודד עם האהבה ללא
הארכת זמן, כאשר כל דקה מתקתקת באוזניי כמבשרת על זו שבאה
אחריה. יודע שציון נמוך מ-100 לא יקנה לי מקום שמור בגן עדן.
ההתמכרות שינתה מקום ומזל ואני שואף את הניקוטין של עיניה,
האיבר היחיד בגופה שלא השתנה אחרי ארבע שנות משכנתא משותפות.

וכששוכבים בלילה ופרי בטנה מונע ממנה את זכותה לגמור,
אני יוצא מהמיטה למרוח ידיי בצואתו המרוחה על החיתול הצחור.

רק כדי שאוכל לחזור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאתה כועס-
ספור עד עשר.
כשאתה מאוד
כועס- הרבץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/12/03 1:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יובל קופר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה