10:40, 29.6, אני פוקחת זוג עיניים עייפות ובודקת מה השעה.
מתחפרת עם השמיכה הדקה שהבאתי לי, כי היה חם עם הפוך שאני כל
כך אוהבת. מתלבטת אם להמשיך לישון עוד קצת, או לקום ולהתחיל את
היום הזה שהולך לעבור בחוסר מעש מוחלט. המשכתי לשכב במיטה,
הדלקתי את הטלוויזיה כדי שתשמיע לי את הזייפן התורן עם הפרצוף
היפה. האורות הציקו לי בעיניים, אבל לא היה לי אכפת.
השירים היו בלתי נסבלים, אבל השארתי את הטלוויזיה שתטרטר,
במעין אדישות כזאת, שכבר לא אכפת לי איזה זבל האוזניים שלי
מקבלות על הבוקר. שאלתי את עצמי אם אבא בבית. אמרתי שסביר שכן,
כי הוא נשאר הלילה בבית חולים עם סבתא, אז בטח עכשיו הוא ישן.
קיוויתי שלא. ככה אני אוכל להפעיל את הווינאמפ שיצרח לי שירים
יפים, ולא אצטרך לשבת עם אוזניות שחורות שמכאיבות באוזניים.
המשכתי לשכב עם השמיכה הדקה, הסתכלתי על המכשיר המצפצף לראות
אם מישהו חשב עלי, אבל כנראה שלא. משכתי מעלי את השמיכה העבה,
הסתובבתי מצד לצד, השירים הפכו ונעשו נוראיים יותר עד שפסקתי
שאני צריכה לקום. קמתי בתנועה מהירה שסיחררה את הראש שלי,
וחזרתי לשכב. כמה רגעים אחר כך, קמתי לאט ופתחתי את שני
החלונות שמילאו את עיניי באור בוקר מסנוור.
הציפורים צייצו, כי זה הדבר היחיד שהן יודעות לעשות מלבד לעוף.
אספתי את שערי לאוסף מסודר, ופתחתי את דלת החדר לאוויר העולם.
עשיתי סיבוב בקומה שלי, בממלכה. פתחתי את כל החלונות האפשריים
חוץ מאחד, עשיתי כמה דברים של בוקר, התיישבתי מול המחשב כדי
לבדוק אימיילים. כיף להתעורר עם 4 תגובות חדשות, אני חושבת
לעצמי, קוראת, מחייכת ולוחצת על האיקס. החלפת מילים בודדות עם
ההיא שסיימה את הלימודים היום ועכשיו עסוקה בהרכבת הפתעות של
קינדר, ואני יורדת למטה, לבדוק אם יש אנשים. בזהירות אני מציצה
לחדר של אמא ואבא. אמא בתל אביב, אני יודעת, אמרה לי אתמול כל
כך הרבה פעמים עד שאין סיכוי שאני אשכח. חושך בחדר, איש מכוסה
בשמיכה, אבא ישן. הוא בבית, ואני לא יכולה להפעיל את המוזיקה
שלי ולעשות מה שאני רוצה מבלי לחשוש שהרעש יעיר אותו, כי גם
ככה היה לו לילה קשה. כשהוא יתעורר, הוא יקרא לי בשם שאני כל
כך אוהבת, יחייך וישאל מה בא לי לאכול, כי כשאמא לא בבית הוא
מרשה לעצמו להכין ארוחות גורמה. אחר כך יראה את הסדרה הטיפשית
שביקש מאמא להקליט לו, ואני אשב מול המחשב, כרגיל, ומדי פעם
אלך לפרוט כמה תווים על גיטרה שבורה. השעון יתקתק, היום יעבור,
שוב לא עשיתי משהו מועיל ומעניין. בערב שוב ארוחה מיותרת,
חלונות שיחה מהבהבים בכתום, תיקתוק ערוצים מול הטלוויזיה בחדר
של אמיר, היאבקות עם שמיכות דקות ועבות, והיאבקות עם עיניים
עייפות שמסרבות להיעצם. שוב תעבור לי בראש התהייה "האם כדורי
שינה מצריכים מרשם רופא", ובסוף אחרי כמה שעות, אני אירדם
ואחלום כל כך הרבה חלומות, שבבוקר כבר לא אזכור.

10:40, 30.6, אני פוקחת זוג עיניים עייפות ובודקת מה השעה.
היום אני אמשיך לישון, אתמול הבנתי שאין לי בשביל מה לקום.